הוא שלח הודעה

הוא נזכר בך פתאום. שלח לך הודעה, אחרי הרבה זמן של שקט.
כנראה שהוא שמע על הספר שכתבת. אולי נצבט לו קצת הלב, כי הוא לא שמע על זה ממך.
כנראה הוא יודע שאם זה היה תלוי בך בכלל לא היו מוכרים לו עותק.
זה היה ביום ההולדת שלך והוא כתב לך בקצרה "ברכותי על הספר החדש והרבה מזל טוב".
בלי סימני פיסוק, בלי אימוג'ים. תמציתי ורשמי, אבל את לא מופתעת.
הוא כתב בקצרה כי ידע שלא תגיבי.
הרי כל ההתכתבות בינכם היא הודעה אחת ממנו, פעם בשנה ביום הולדת. ובכל שנה ההודעה מתקצרת יותר ויותר. בשנה שעברה, למשל, הוא כתב לך רק "מזל טוב", ואת השם שלך. אפילו לא כינוי או שם חיבה.
הפעם, בגלל הספר הוא הוסיף משפט נוסף.
אבל אז הוא שבר את ההסכם הלא כתוב, ושלח עוד הודעה, גם יום למחרת. הוא כתב לך:
"סוף סוף קראתי
את ממש מוכשרת תמיד היית"
שוב בלי סימני פיסוק, וכרגיל בלי סמיילים.
אבל הפעם ראית משהו בין השורות. כמעט הצלחת לדמיין אותו, כשהעותק של הספר שלך הגיע לידיו.
איך הוא מחזיק אותו ביד, משהו מוחשי, ממך.
מילים שיצאו לך מהלב, ועכשיו הן נמצאות אצלו ביד.
הכי קרוב שהוא יוכל להגיע.
הוא קיבל חלק קטן ממך, אחרי שכבר ויתר על הסיכוי.
ואת יודעת שהוא שם לבד, וכל מה שיש לו שם זה המילים שלך, שבכלל לא היו מיועדות אליו.
ונכון שהוא הביא את זה על עצמו. ונכון שהוא זה שבחר לעזוב, ולא להישאר. לא להיפרד. לא להיות שם בשבילך. לא לקחת חלק בחיים שלך בכלל.
אבל את זוכרת את עצמך כשהוא עזב. איך בהתחלה נאחזת בכל מילה שהוא השאיר לך. בכל דבר מוחשי שקירב אותך אליו. בכל הוכחה שפעם, הייתה תקופה שהוא אהב אותך.
והיום את כבר המשכת הלאה, אבל בשנה הראשונה נאחזת בכל מה שיכלת, כדי לשמור על הראש מעל המים.
וכשקראת את ההודעה שהוא שלח לך קראת בין השורות את האובדן, נזכרת שוב בילדה ההיא והבנת איך הוא מרגיש.
ולכן, למרות שהשארת אותו מאחור, ולמרות שכבר אין לו מקום בחיים שלך, ענית לו חזרה. כתבת "תודה", וזה הכל. לא ידעת מה עוד להגיב, כי את לא רוצה שהוא יחזור וכבר בנית לך חיים בלעדיו. את כבר שלמה, או לפחות שלמה מספיק. את לא רוצה לחזור אחורה אחרי כל הדרך שעשית. אז נתת לו רק מילה אחת, כי זה מה שיכלת לתת.
וכנראה שהוא הרגיש שהמילה הזו היא סדק בדלת, שהוא טרק לפני כל כך הרבה שנים.
כי פתאום הסכר נפתח והוא שלח עוד הודעות.
הוא כתב שאם תרצי להיפגש הוא ישמח, שהוא נמצא בארץ רק לכמה ימים. שהוא מבין שגם אם תסכימי להיפגש זה לא אומר שאת סולחת לו או משהו. שזה ברור לו שלא. שהוא ממש מתגעגע. ושכמובן שאין לו שום צפיות.
ואז הוא שלח עוד הודעה שהוא מחק לפני שהספקת לקרוא.
ויום למחרת הוא שוב כתב, בירך אותך על היותך עורכת דין.
ואת הבנת שהוא קרא את גב הספר. נואש לכל מילה שהוא יכל למצוא. לא רצה לפספס שום פרט.
שזו הדרך היחידה שלו להכיר את מי שאת היום.
וזה כל כך עצוב. והוא איחר. עד שהוא שמע על הספר, ועד שהשיג עותק, את כבר פרשת מהתחום. את כבר לא עורכת דין בכלל.
עד שהוא חושב שיש משהו אחד קטן שהוא יודע עליך, האמת היא שהוא עדיין לא יודע כלום.
בהמשך הוא שלח עוד הודעה. כתב לך "את נראית כל כך בוגרת ויפה בתמונה שלך על הספר. אני קורא אותו כל יום כבר שבוע. בסוף אדע בעל פה…"
ואת קוראת ובוכה. בוכה נחלים של דמעות.
כי זו התמונה היחידה שלך שיש לו.
כי את יודעת שהוא שם והוא לבד. שאין לו אף אחד.
שגם אם הוא יקרא את הספר הזה שוב ושוב ושוב, הוא לא יכיר אותך בכלל.
שאין לו בת ולך אין אבא.
שלא משנה מה הוא יגיד, את לא תוכלי להאמין לו.
ולכן הוא ישאר שם לבד, עם הספר שלו, הספר שלך.
הספר שהוא קורא בכזו תשומת לב לפרטים, שהוא בטח שם לב לכך שהוא נעדר מההקדשה שכתבת, לאמא ולאחים שלך. בדיוק כמו שהוא נעדר מהחיים שלכם.
ונבהלת. נבהלת ממבול ההודעות. כאילו בהודעה אחת פתחת איזו תיבת פנדורה.
אז חזרת לדממה המוחלטת. חזרת לשתיקה.
וכשהפסקת ללבות את האש היא דעכה, וההודעות נפסקו.
כנראה שעד יום ההולדת הבא.