הוא צריך להגיע

עמרם אמר שכשהוא קובע הוא אף פעם לא מאחר. הפעם החליט להתעכב.
וכל בר דעת יודע שהבוס אף פעם לא מאחר.
חצי שעה אני מחכה לו על ספסל שליד הבית, במקום שקבענו להיפגש אם יהיה צורך.
עמרם אמר שהוא אדם מאיים וחסר רגשות. לי לא יצא עדיין לפגוש מישהו שגרם לי לפחד או להרגיש לא בנוח. וזה לא שאני גיבור או איש אמיץ, פשוט אדם ריאלי, לא כל אחד שמסתובב עם זקן הוא מחבל ולא כל שרירן יכה אותך למוות.
אני מסתכל על השעון ומצקצק מעצבים, אני יודע שהוא עסוק ובכל זאת יש דרך לנהל פגישות. במיוחד אם קובעים על ספסל ביום חורפי.
הטמפרטורה לא ידועה אבל אני מהמר שהיא לא רחוקה מהאפס.
למזלי התלבשתי חם. טוב, ניצה לא הייתה מאפשרת לאירוע הזה להתקיים אם הייתי מסרב ללבוש את מכלול הבגדים שפרסה על הכורסה ועל הספה:
גופייה לבנה, אחת מתוך העשרות שלי, חולצה טרמית ארוכה שניצה קנתה במיוחד לאירוע הזה, סוודר ישן וחלק מצמר כבשים, אחד מאלו שעברו אצלה במשפחה, ז'קט גס ועבה עם בטנה דמוי פרווה, מעיל גשם דק שאמור לשמור עלי יבש ולסיום סגרה את הקטלוג עם כובע גרב אפור שמכסה את האוזניים, את הצעיף האדום שלה ואת הכפפות הישנות שלי שקנית באחת מאותן גחמות סקי שתקפו אותי במהלך חיי. את הבגדים לחלק התחתון שמה על הספה, שמה היו גטקס לבנים, המכנסיים הארוכים של אבא שלי, אלה שעבד איתם בשדה לפני שעלינו לארץ מבלארוס, גרביים שמנות שקשה להכניס איתן את הרגל לנעליים, ונעלי העבודה שלי, שאותם שמה על הרצפה.
היא התנגדה בתוקף לפגישה הזאת, יבבה וניסתה להשחיל אמירות נוקבות כשסידרה בשבילי את הבגדים.
כשבאתי להתעטף, בה ובבגדים, היא חלפה על פני כמאוכזבת והלכה להתיישב על אדן החלון. הדליקה סיגריה בזריזות ועישנה אותה בפאניקה, כמו נגמל בימים הראשונים. ידיה רעדו ללא מעצורים ודמעות נטפו ללא הרף מעיניה האדומות.
אחרי כמה דקות התיישבתי לידה, מוגן מפני כל סופה שלא תבוא אבל ריק ממילות עידוד. החזקתי את אחת הידיים הפנויות שלה ומלמלתי
״יהיה בסדר, את תראי.״
היא השחילה צחקוק וחזרה ליבב ולנגב את את הדמעות. ידה רעדה בתוך ידיי כשהמשכתי להגיד שיהיה בסדר, ושהכל יסתדר לטובה, אבל המילים הגנריות שלי רק עיצבנו אותה עוד יותר.
היא כיבתה את הסיגריה באגרסיביות בתוך המאפרה וקמה בכעס ואמרה בטון תוקפני
״אתה מאחר, הוא אמור להגיע.״
הסתכלתי על שעון היד שלי והנהנתי בכניעות. התרוממתי וניגשתי אליה, פניה היו קבורות בתוך ידיה הרועדות. עטפתי אותה והמשכתי בניסיונות ההרגעה שלי. היא חיבקה אותי הכי חזק שיכלה וטמנה את ראשה בצוואר שלי, בתוך הצעיף האדום שהיה כרוך סביבי כמו חבל תלייה.
״כדאי שתצא, עמרם אמר שהוא לא אוהב שמאחרים.״
קבעה והרפתה מהחיבוק, העבירה על מותניי החבויות את ידיה בליטוף מתמוגג ופנתה לחדר השינה שלנו. ליד הדלת של החדר היא נעצרה והסתובבה אלי שוב
״לילה טוב אבי.״ אמרה בקול חנוק ונעלה את עצמה בחדר.

גנבתי סיגריה ומצית מהקופסה שלה ויצאתי מהבית. הדלקתי את הסיגריה כבר בחדר מדרגות ונשמתי עמוקות. את המצית הכנסתי לכיס של הז'קט, מתחת למעיל גשם. הריאות התמלאו בעשן ומזה עשרים וחמש שנה הראש שלי הסתחרר מניקוטין.
עמדתי כמה שניות בכניסה לבלוק, מחכה שהסחרור יעבור כדי שאוכל ללבוש את הכפפות.
כשהסחרחורת עברה יצאתי לדרך ותוך כדי מצצתי את הסיגריה.
הוצאתי את העשן בפרקים, מתענג כאשר אני נושף החוצה ונושם עשן פנימה.
בכל שאיפה הסתכלתי על הטבק נשרף ומשנה את צורתו לאפר, כמו חוזר חזרה לאמא אדמה, אל שורשיו הביולוגיים.
הסיגריה נשרפה במהירות והשאירה אותי עם טעם של פחם וריח של שריפה. הצטערתי שלא לקחתי איזה כוס תה חם לדרך.
עברו ארבעים דקות מהשעה שקבענו ולפתע הטמפרטורה זינקה, אני לא בטוח אם זה בגלל עצבים או החולצה הטרמית, אבל יכולתי ממש להרגיש איך טיפות מים נפלטות מכל בלוטות הזיעה שלי.
באופק הוא התהלך בנון שלנטיות, הסב את הראש לצדדים באיטיות, כאילו בודק אם עוקבים אחריו.
״חסר בושה …״
אני ממלמל לעצמי.
הוא נראה בדיוק כמו שעמרם תיאר אותו – גלימה שחורה ודקה, מקל הליכה ארוך ומעוקל בתחילתו, לנוחות באחיזה. קפוצ׳ון שחור שעוטף את ראשו הצר והארוך, מסתיר את פניו, קשה לזהות תווי פנים. מתוך הגלימה מבצבצות רגליו וידיו השדופות וחסרות החיים, דקות כזרדים. הוא מתהלך באיטיות ומפעם לפעם מצביע לכיווני ביד רפויה, כמו מסמן לי לחכות באיזה סוג מעוות של נימוס. וככל שהוא מתקדם חום עז חורך אותי. אני מוריד את הכפפות והכובע גרב ומנגב איתם אגלי זיעה שמטפטים לי מהמצח ונכנסים לי לעיניים.
טפטוף קל שהתחיל לרדת משנה את צורתו בשניות והופך לסופה אלימה. רוחות שורקות בכעס ומעיפות חפצים נטולי עוגן, רעמים מרעידים את השכונה, ברקים מאירים את הלילה ומי השמיים נופלים ארצה כאילו נפרצו כל הסכרים בעננים. אבל לי חם.
הוא מתקרב בצעדים זעירים ובכל צעד החום גובר. הרוחות העזות דוחפות אותי בפראות ותולשות ממני את מעיל הגשם שעף ונעלם. אבל אני משתדל להישאר זקוף ורשמי, לא להתפתל ולהתרגש מהמופע הצדדי.
ולמרות מזג האוויר הסוער אני לא מצליח להרגיש את הקור, הבגדים נספגו מהגשם אבל הגוף שוחה בזיעה מצמררת.
אני מתפשט לגמרי. חולץ נעליים ומוריד את הגרביים הסחוטות. גם את המכנסיים של אבא והגטקס הלבן. את הכל אני עורם בערימה אחת, זורק לשם גם את הג'קט, הצעיף האדום, החולצה הטרמית, את הגופייה הלבנה וגם את התחתונים שנהיו סמרטוט זיעתי. אני נשאר ערום. חם לי, לוהט! אפילו המצית שהשארתי בז'קט מתפוצצת מהחום, ולשון אש קטנה נפלטת מתוך הכיס ומתחילה לגדול ולאכול את כל הבגדים שמסביב.
הוא קרוב, כל כך קרוב שאני יכול לפענח את הפנים שלו. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מפחד.
הלם תוקף אותי, לא הייתי מוכן לזה, דבר כזה לא רואים בתור לבנק או אצל הירקן, אפילו ביערות אפלים לא קיימים מראות כאלה.
עמרם תמיד הצליח להתחמק ברגע האחרון מהפגישות איתו, ואולם אני, אני מסתבר נשאר עד הסוף.
הוא נעמד מולי, פניו מזוויעות ומחוטטות, נראות כאילו לא נחשפו לאור שמש מעולם, המהות הכללית שלו היא של שלד שקם לחיים, קשה להאמין שאותה ישות בכלל מוגדר כבן אדם. והברקים שנזרקים מהשמיים רק מבליטים עוד יותר את החושך שבתוך הגלימה, זהו, הכל ברור והכל נבול.
עצמות לחייו יוצאות החוצה כאילו הן זועקות לעזרה. ועל רקמות העור, שנשארו על פניו, יש חתכים עמוקים, חריצים, שמתוכם יוצאים חרקים כדי לשאוף אוויר, ומיד זוחלים חזרה לתוך הגוף הנאכל.
ובמקום עיניים יש לו שני חורים ריקים, חשוכים לחלוטין, שמשם כלום לא יוצא, כי לשם רק נכנסים.
״אבי?" הוא שואל ברוגע אבל בטון חד ונוקשה, חורק, צרוד ומיובש. ואז, בקלילות מבעיתה, הוא מחזיר את הלסת שלו, שהתנתקה, חזרה לצירים שלה.
״ כ…כ… כ… כן, כן… כן…" אני עונה בגמגום ומשתדל לא להקיא.
״בוא אחרי.״ הוא פוסק ומושיט אלי יד חסרת עור, עטופה בשאריות בשר, כלי דם רקובים ועצמות שמבצבצות מבעד לשרירים אכולים.
רק כשהוא מושיט אלי את היד אני מבחין בהילה דקיקה, כתמתמה, שעוטפת אותו, מונעת מטיפות גשם לנחות עליו, מאדה אותן לפני פגיעתן.
אני מחייך מהיסטריה ומניח את כף היד שלי בכף היד המתפוררת שלו. היד שלו לחה משאריות עור שעוד תפוסים עליה, ובו זמנית גם קשיחה מעצמות ומפרקים מתפוקקים.
זהו, נשרפתי, אבל החום כבר לא מפריע, כלום כבר לא מפחיד, פתאום נהיה שלו ורגוע, האימה מהנורא מכל התמוגגה וחלפה יחד איתי.