הוא זה שהרס את חיי.

"אני מצטער תיאו, אני זה שנשך אותך".
ליבי הולם במהירות. זה לא יכול להיות. הזאב היחיד שבטחתי בו, הוא הזאב שהרס את חיי. "אני שונאת אותך", אני לוחשת ומתחילה לרוץ. אני בוכה. למה הוא לא סיפר לי? הוא היה מתנצל, ולא הייתי כל כך פגועה. אולי הייתי מתרחקת ממנו, אבל זה היה עובר לי. הידיעה הייתה יותר טובה מאי-הידיעה. הוא מתחיל לרוץ אחרי. "תחכי רגע, אני יכול להסביר!"
"לא, אתה לא!" אני מגבירה את הקצב. למה כל החיים שלי נדפקים? אני ילדת זאב, ואני שונאת את זה.
תמיד אשנא.