הוא היה לובש משקפיי שמש
הוא היה לובש משקפיי שמש. תמיד. לא נראה לי שאי פעם ראיתי את עיניו. "אתה מתחבא מהעולם?"
"אתה באמת מאמינה שהעיניים הם המראה של הנפש?"
מה כבר יש לו להסתיר? כולנו נדפקנו בתורות. הידיים שלי הם העיניים שלי. השרוולים הם המשקפיים שלי. וההרגשה הנוראית לא נעלמת. סוויט סיקסטין, עלאק. מה לי וליצורים בשם חברים? מה להם וליצורה כמוני? הוא בא אח"כ, יחד עם המשקפיים, 1+1. וההרגשה הנוראית הייתה מובילה אותי לפינה של החדר, רועדת מרוב פחד. ואז נרגעת ומחבקת את עצמי, למרות שאני אמורה לשנוא. השומן הרופס ביד, הבטן הלא שטוחה… "היית מתחבר אליי, גם ללא המשקפיים?" "אני מאמין שלא… שבורים אנחנו וביחד – מאחודים." האמת כואבת, אך לא יותר מידי. צריבה ביד, לו בעין. הימים עוברים, אנחנו איתם. "האם אי פעם תוריד את המשקפיים?"
"האם אי פעם תגלגלי את השרוול?" "אנחנו בני נוער, אנחנו מגלגלים דברים אחרים." הוא צחק. "יום אחד?"
"יום אחד."
תגובות (0)