הוא, היא, והציור מהסטודיו…

~מתריעה מראש שאני לא יודעת מאיפה בא לי הסיפור הזה~

היא מטיילת לה בנחת בשדה, נהנית ממגע הרוח. הכל כל כך שלו אצלה, כאילו אין לה שום דאגות בחיים.
אבל ברור שיש לה כמה, אבל גם ברור שהיא מהסוג שמדחיק, מעדיף לוותר עליהם, לא לזכור אותם תמיד אלא רק כשממש צריכים.
הדשא, הוא כל כך רך פתאום. היא נשכבת עליו באיטיות, מנציחה כל רגע ורגע, ומרימה את עיניה למעלה, כאילו מכריחה אותם להסתכל על השמש. היד שלה כמו במנגנון נעה לעבר מצחה, מצלה על עיניה מהשמש הבוהקת.
פניו עולות לפניה בזיכרונה והיא מחייכת לה בשקט, שומרת על הסוד של שניהם.
זה התחיל מוזר, הקשר שלהם, אך כמו שכולם אמרו, לפעמים מי ששונא הוא בעצם מאוהב. זה היה נראה לה מגוחך בזמנו -תכנית אפשר להבין אותה, היא כמעט וחנקה אותו- מי היה מאמין שקשר יכול להתפתח בין שני אנשים כשבעצם אחד מהם פשוט שפך "בטעות גמורה" על השנייה מים מאגרטל שלא החליפו אותם כבר שלוש שבועות (לאלה שנינו שמבינים בסירחונם של מים כאלה…) כשהיא היתה בדרכה אל רעיון עבודה חשוב מאוד, כן, אני מבינה למה היא כמעט חנקה אותו.
אחרי המקרה הזה, היא בנס פגשה בחברה ישנה שלה, שגם במקרה גרה באזור ובקשה ממנה ללכת לביתה, כדי שתוכל להחליף בגדים ולמהר לרעיון עבודה.
כמובן שחברתה הסכימה.
הבחור ההוא היה טורדני, כנראה מסכן אחד שחברה שלו עזבה אותו או משהו… הוא התחיל לעקוב אחריהן וכשהיא קלטה אותו יום אחד משקיף עליה מהחלון של השכנים שלהם היא פשוט צרחה וסגרה במהירות את החלון, כן, אני בטוחה שזה היה מזה מביך בשבילה.
היא ירדה עליו יום אחד ושאלה אותו מה הוא רוצה ממנה, הוא רק אמר לה, "להיות לידך, זה יותר מידי?" והיא תמיד היתה הולכת אחרי שהיה עונה, אבל רק אחרי, אף פעם לא לפני.
אתם מכירים את זה שאתם קמים בבוקר אם הרגשה מגעילה כאילו שאתם עומדים לעשות משהו שאתם עוד תתחרטו עליו?
טוב, אז היא כן. היא ירדה במדרגות בדרכה לעבודתה (אגב היא לא התקבלה בסוף, בגללו). היא יכלה לעשות אותה בביתה, אבל העדיפה להשתמש בסטודיו שלה, אחרי הכל, זה לא היה כזה קל להשיג מחסן גדול דיה כדי להכיל את הציוד שלה. היא ציירת, כמובן.
אבל… טוב, היתה לה עוד סיבה למה דווקא שם, כי הבחור ההוא לא הפסיק לעקוב אחריה, ולא ענה לה שום תשובה אחרת. זה קצת הלחיץ אותה, הודתה.
בכל אופן, איפה הייתי? אה כן, היא ירדה במדרגות בדרכה לסטודיו שלה כשהיא פגשה אותו פתאום. הוא פשוט עמד לו שם בנינוחות, כאילו ידע שבדיוק בדקה הזו היא תגמור לרדת ויצא שהיא תעמוד מולו.
"מה אתה רוצה הפעם?" שאלה אותו שוב בפעם המאתיים. בטנה התחילה לכאוב מעט והיא ידעה באותו רגע שהוא הולך לענות לה תשובה אחרת.
"מה אני רוצה… מממ… אני מניח שרק להתנצל יפה על מה שקרה באותו יום, וזהו." מבט ביישני, נבוך, שגם לפניו להיות אדומות התנוסס עליהם. משהו בה פעם בחוזקה, מזכיר לה שלמרות שהיא חושבת שהיא שונאת אותו, היא עדיין אנושית ואוהבת. משהו כזה, בכל אופן…
"אני… בסדר, סלחתי. עכשיו אתה מוכן לעזוב אותי ולפנות לי את הדרך? אני רוצה להספיק להגיע לסטודיו שלי לפני שהפקקים יתחילו." אמרה לו ועיסתה את רקתה בידה השמאלית. מבט מובס (כן, זה היה מבט מובס) עלה על פניו והוא זז הצידה וכבר התחיל לפנות לכיוון השני.
כמובן שפה מגיע הקטע שהיא עושה טעות.
היא התקרבה עליו בזהירות, משתדלת שלא ישמע אותה ונטעה נשיקה קצרה בלחיו. עיניו נפערו לגודל שהיא לא חשבה שעיניים של בנאדם יכולות להגיע. "ל… למה עשית את זה? מה…" הוא התחיל לגמגם
והיא נשכה את שפתה. למה באמת עשיתי את זה? חשבה בפנים.
פנים שמבטם היה לא-החלטי-בהחלט היא תפסה בידו והובילה אותו החוצה, מובילה אותו איתה עד לסטודיו שלה.
"תשב פה," אמרה והצביעה על שרפרף קטן שהיה בקצה החדר. מולו עמד כן הציור שלה, כשדף לבן כבר מונח בדיוק עליו.
בלי להתווכח הרבה, הוא התיישב והיא התחילה לצייר את הבעת פניו, את עיניו החומות והעדינות, את שפתיו, שלא היו קפוצות עכשיו אלא חייכו בהבעה רגילה; את אפו הקטן. היא הרחיבה מעט וירדה גם לצווארו, מציירת קו חלש שמסמל את שקע הצוואר שלו.
"מה את…?-"
"ששש!!" קטעה אותו במהירות, לא נותנת לדבריו להפריע לשלווה שלה.
היא המשיכה וסרטטה גם את קווי החולצה שלו, חולצה אפורה עם הדפס חמוד של גולגולת קטנה (כן, גם אני חושבת שמה שחמוד בעיניה או מוזר בעיני אחרים) …
היא סיימה לצייר אותו, אחרי כמה שעות מפרכות. כשאמרה את המילים "אתה יכול לזוז, סיימתי." הוא הרגיש כאילו הוא זכה בלוטו -דבר שבטח לא יקרה לעולם.
"אני יכול לראות?" הוא אמר לה והתחיל להתקרב עוד לפני שענתה. הוא הביט בציור ונדהם. זה היה כאילו היא פשוט צילמה אותו והדביקה על הקנבס! הכישרון שלה היה עצום!
הוא התחיל לחשוב עכשיו אם כל הפעמים שהוא עקב אחריה בעצם הפריעו לה להתרכז… רגשות אשם התחילו לחדור לתוכו והוא השפיל שנית את ראשו.
"אתה יכול לקבל אותו, את הציור." אמרה ואז הוסיפה, "בחינם."
בחינם?!, אחרי כל שעות העבודה האלה?! וכל הצבע הרב שהשתמשה בו!! הוא לא יכל לקחת את זה ממנה. "לא, אני מצטער, אבל אני לא יכול לקחת דבר כזה בחינם ממך." אחרי שאמר לה זאת הוא הסתובב לעבר הדלת והוסיף, "אני לא חושב שהצגתי את עצמי, אני מאור. היה נעים… להכיר אותך.." הוא אמר את המילים האלה בכזו פשטות, עד שהיא היתה בטוחה שהוא לא הבין את החיסרון שהצליח לחדור לליבה, בלי סיבה שהיא מודעת אליה.
כשהוא יצא מין החדר היא אמרה לחלל הריק, "ולי קוראים נטע, היה נעים גם לי… להכיר אותך." דמעות קטנות פלשו מעיניה החוצה, זולגות על ידיה ומרטיבות מחדש את הצבע היבש.

~כעבור שבועיים~
מסתבר שאחרי המקרה המוזר ההוא, עלו רעיונות לראשה והיא החליטה תציג את ציוריה בתערוכה, תערוכה שעוסקת באור, תערוכה שההשראה עליה באה ממנו, ממאור.
כשביקשו ממנה עם היא יכולה להכיר להם את אותו בחור, היא נענתה בסירוב ובטענה שאין לה את כתובתו או את מספר הפלאפון שלו -דבר שהיה אמת כי אחרי זה הוא פשוט נעלם. הפסיק להטריד אותה יותר.
כשישבה בדירתה מאוחר יותר באותו יום היא התחילה לחשוב על כל מה שקרה לה מאז שפגשה אותו,
על כמה היא השתנתה. רגשות הצליחו לחדור לתוכה פתאום, עוררו בה דברים שהיא לא חשבה שתרגיש אי פעם. בין אם לטוב ובין אם לרע.
היא… היא התחילה לפקפק פתאום בעצם היותו אמיתי. אולי הוא רק חלום?, הרהרה בליבה. אולי הוא היה רק דמות שתפקידה היה ללמד אותי משהו? ללמד אותי לחוות דברים, רגשות?

היא הלכה לישון כשפניו הן הדבר היחיד שצף במוחה, וקולו הגיע עד עליה ואמר, "אבל אני תמיד איתך, אז את לא חייבת לפקפק בי… רק תזכרי שאת תמיד יכולה להאמין שאני קיים, ואני יבוא אלייך…"