גשם אדום

היא ליקטה אותם במשך שנים רבות. היא הייתה עוברת ברחובות, ובכל פעם שעברה בה ההרגשה האינסופית הזאת, שהיא מזכירה אותה לעיתים תכופות, הייתה נכנסת לחנות הקרובה ביותר שיכלה למצוא, וקונה לה אחד.
היא הניחה אותם בתוך אגרטל פרחים ישן שהציבה על שולחנה. זה היה הפריט הכי עתיק בחדר, ונראה כאילו גזרו אותו ממציאות שונה, שכן הוא- על כל צבעיו וסדקיו- לא תאם לאף צבע או צורה בחדרה.
בפעם הראשונה שהייתי בחדר הזה, תהיתי מדוע שומרת את הפריט הכעור והמכוער הזה- אפילו רגש הנוסטלגיה המתוק ביותר שאפשר לקבל מפריטים עתיקים שעברו מדור לדור, לא יכול היה לפצות על האגרטל המזעזע הזה. אני זוכר איך ראתה את מבטי המעוקם וצחקה. אז נתנה לי רשות להציץ בתוך הוואזה. היא הבטיחה לי שאז אבין.
הבטתי פנימה ואז ראיתי אותם- על כל צבעיהם, גדליהם וצורותיהם האפשריים.
עפרונות צבעוניים.
מאות עפרונות ניבטו אלי מתוך כלי הקיבול הזה.
הבטתי אל עיניה הגדולות והאפורות, והנהנתי אליה בהבנה.
מאותו הרגע ואילך, הפך האגרטל לפריט האהוב עלי בכל החדר. כי הוא הכיל עפרונות צבעוניים- ולכל עפרון היה ריח חדש, ריח של בוקר אחרי גשם.
היא הוציאה אותם אחד אחד, והסבירה לי איפה ומתי קיבלה את ההרגשה הזאת, שמרעידה את נפשה עד בכי. איפה אספה את כל אחד מהם. את זה בחרה בסמטה בבואנוס איירס, לאחר שראתה זוג רוקד לו טנגו בסתר. ואת זה במרכז פירנצה, אחרי שעמדה מול הקטדרלה וסבבה אותה אינספור פעמים. ואת העפרון האהוב עליה היא שמרה לסוף. הוא היה עפרון פשוט, כזה שהייתם כותבים איתו בבית הספר. אותו היא מצאה על חופי אנגליה, צף לו במים בנדודים אינסופיים, נלחם בגשם השוטף המבקש להטביעו ולהצלילו למעמקים.
אתם אולי לא מבינים מדוע אני כה נפעם מעפרונותיה הצבעוניים של נלארכנה, אבל אתם לא ביקרתם במפעל החלומות שלה.
יום אחד עוד אקח אתכם לשם, ואז תבינו.

אט אט אני אוסף לי את הזכרונות מהחדר.
את הצורות והצללים, את כל הקסם שהיה בו. אבל בעיקר את צבעיו. צבעיו המיוחדים, שניתנו מתוך עשרות הצנצנות על הקירות. על תכולתן כבר סיפרתי לכם אתמול, הלא כן?