הדרך המרוצפת והדרך הבוצית

אחרי שאתה מבין שכל חייך היו שקר אחד גדול, אתה לא מביט לאחור, רק קדימה, רק ישר,רק עכשיו. מנסה בדרך להבין מה היה שקר ומה היה אמת, לא מסתכל לאחור, מביט רק ב-עכשיו, רק בהווה. וככה הולכים כמו בשביל, בודקים איזו דרך מרוצפת ואיזו דרך סלולה בבוץ. אני הלכתי, בדרך בוצית, כל הריצוף שהיה בדרך, נעלם. ואני מצטערת ששיקרתי, אני מצטערת על הצביעות, שחייתי בה ושהחייתי בה, והכי אני מצטערת ששיקרתי לליהיא, שגרמתי לה לשטות בה, ובאחרים. אילו רק הייתי יודעת שמה שעשיתי יגרום לכזאת תוצאה, לא הייתי עושה את זה.
**********************************************************************************************************
ליהיא הייתה חלק מה"חבורה" שלנו. יותר נכון, היא הייתה החברה שלי, והחברות שלי "סבלו" אותה. היא הייתה ילדה חדשה בתחילת שנה, ונראתה כל-כך לבד, אז הצעתי לה להסתובב איתי ועם החברות שלי. היא הייתה שונה מכולנו, שמעה שירים אחרים, אהבה דברים אחרים, בקיצור:לא הייתה אחת ממנו. הכל התחיל יום אחד, ליהיא הייתה חולה ולא הגיעה באותו היום. "ברוך שפטרנו" אמרה ים. "היי!" נעלבתי בשמה של ליהיא. "את חייבת להודות שני, היא לא מתאימה אלינו" הוסיפה מיטל. "נכון,אבל אין לה עוד חברות חוץ מאיתנו" הגנתי עליה. "היא לא חברה שלך, היא יותר שפוטה שלך" אמרה ים. "לא נכון" מחיתי. "רוצה להתערב?" מיטל קפצה. "סבבה" אמרתי. לא התכוונתי לפגוע, רק רציתי להוכיח להן, שזה לא נכון, כמו שאני חשבתי. "מחר אני אעדכן אותך בפרטים , רק תהיי מוכנה ואל תשתפני" הזהירה מיטל והלכה לשיעור. "מה את חושבת שהיא תעשה?" שאלתי את ים. "לא יודעת, אבל הייתי רוצה לראות את זה" היא אמרה וגם הלכה לשיעור, וכך גם אני.יום למחרת, כשהגעתי לבי"ס ראיתי בהתחלה את מיטל וים מסתודדות בצד ומסתכלות לכיוון כלשהו, חיפשתי על מה הן הסתכלו ואז הבנתי, הן הסתכלו על ליהיא, לאחר מכן ראו אותי התקרבו אלי ומיטל אמרה רק מילה אחת "תזרמי" היא אמרה, לאחר מכן לקחו אותי והלכנו שלושתנו לכיוון של ליהיא. "היי בנות" ליהיא אמרה. מיטל סימנה לי לא לענות. הן שתיהן הסתכלו למעלה, זכרתי מה מיטל אמרה לי והסתכלתי גם למעלה. "יואו, שני! את רואה את הכוכב הירוק הזה שם?" מיטל אמרה. "כן" אמרתי, זכרתי 'אני צריכה לזרום'. "מה?" ליהיא לא הבינה. "ליהיא, את לא רואה את הכוכב הזה שם" התערבה ים והצביעה לכיוון נקודה לא ברורה בשמיים. "לא" אמרה ליהיא. הרגשתי את המרפק של מיטל שסימן לי להתערב. "את לא רואה?" שאלתי בפליאה. "את מה?" ליהיא כבר נראתה מעוצבנת. "את הכוכב שיש שם" אמרתי. "לא" היא אמרה. "תסתכלי לשם" אמרתי והצבעתי לשמיים, היא הסתכלה. "את רואה משהו ירוק כזה?" המשכתי בהצגה. "נראה לי שכן, כן, עכשיו אני רואה" היא אמרה. אבל שיקרתי אין שום דבר ירוק שם. "אז זה הכוכב" אמרתי. ראיתי את מיטל וים מגחכות בצד, ואומרות עם העיניים, 'אמרנו לך'. אבל אני סירבתי להאמין. "ניתן לה עוד צ'אנס" אמרה מיטל. "אבל תזכרי, תזרמי עם מה שאגיד לך, ואל תהרסי" היא אמרה. שבוע לאחר מכן, המשכנו את עניין, לא רצינו לעשות את המתיחה יום אחרי יום, כי ככה היא תבין שמותחים אותה. "לכי אליה, ותדברי על קולות שאת שומעת" מיטל שלחה אותי. "היי ליהיא" אמרתי. "היי שני" היא אמרה, וחזרה לקרוא בספר שלה. "את צודקת" אמרתי לאחר דקה של שתיקה. "מה?" היא לא הבינה. "את אמרת שאת צריכה להפסיק לכסוס ציפורניים, לא?" אמרתי בטוחה בעצמי. "לא" היא נראתה מבולבלת. "כן, את אמרת" הייתי נחושה. "אולי סתם דמיינת" היא אמרה. "אולי" אמרתי. לאחר עוד שתי דקות אמרתי עוד פעם. "לא,אני לא חושבת שהיא באמת עשתה קעקוע" ועוד פעם ליהיא נראתה מבולבלת יותר ויותר "מי עשתה קעקוע?" "על מי את חושבת שדיברנו?" החזרתי לה באותו מטבע. "לא דיברנו!" היא כמעט צעקה. "על מה דיברתן כל כך הרבה?" מיטל באה לקראתנו, מנסה להציל אותי. "לא דיברנו, קראתי" ליהיא אמרה. "דיברנו על הקעקוע החדש של שרון,זה שהיא לא מראה" אמרתי מיד אחריה. "לא דיברנו על כלום" ליהיא התחילה להתווכח איתי. הבטתי במיטל במבט של 'אמרתי-לך-שהיא-לא-שפוטה-שלי' אבל אז קרה משהו מוזר, "אולי באמת דיברנו עליה" ליהי אמרה בחשש. הבטתי במיטל שהייתה המומה בדיוק כמוני, חיפשתי רמז למה עלי לעשות. 'תמשיכי' היא סימנה לי עם הידיים. "רואה?" אמרתי לה. "כן דיברנו!" אמרתי בפחד, בחשש, מה קורה לה? "טוב שני, יש מקרה חרום דחוף, אני צריכה אותך" משכה אותי מיטל מהמקום של ליהיא "תודה" לחשתי לה. באותו לילה לא הצלחתי להירדם, חשבתי על מה שגרמתי לליהיא, בגללי היא פקפקה בעצמה, לא הייתה בטוחה בעצמה, גרמתי לה לאבד את הביטחון העצמי שלה…בה!
יום למחרת המצב החמיר, ליהיא קפצה מכל מילה, הבהרה, צליל. מכל מילה עיניה נפקחו, מחפשות את זה שאמר, ראו שהייתה מתוחה.
באמצע השיעור קיבלתי אס.אם.אס מים:"היום אנחנו עושות את זה עוד פעם, אני לא מאמינה שעשיתם בלעדי!" הדבר היחידי שחשבתי באותו רגע היה שאני צריכה למצוא חברות חדשות, אבל מי היה רוצה להיות חבר שלי? אז רק הסתכלתי על ליהיא ואמרתי לה בלי קול "סליחה" לליהיא שלא הסתכלה עלי וכתבתי בחזרה לים "בסדר" כתבתי. בסוף השיעור התיישבתי ליד ליהיא ושתקתי למשך כמה דקות, ים ומיטל הצטרפו אלינו, ים ומיטל עמדו ולטשו בליהיא מבט. מיטל סימנה לי להצטרף, לאחר כמה שניות שבהן שלושתנו לוטשות בליהיא עיניים, ליהיא הסתכלה עלינו ושאלה בקול רועד "אמרתן משהו?" ראינו שהיא פוחדת, גם אני פחדתי. "לפני שעה בערך" צחקה ים. "באמת?" היא שאלה אותי, "כן" עניתי בלחש, ליהיא נראתה…לא יודעת איך..היה בה תערובת של הרבה רגשות, היא הייתה: מופתעת, מבולבלת, מפוחדת.
"אני לא מאמינה שעשיתן את זה" צרחתי על מיטל וים בדרכנו הביתה. "סליחה? עשיתן? אם להזכיר לך את היית שותפה מלאה לכל העניין!" מיטל צרחה עלי בחזרה. זה יה נכון ואני התביישתי בעצמי, לא האמנתי למה שהן הפכו אותי, שנאתי את שני החדשה. האצתי את צעדי והתרחקתי מהן. "שני? מה קרה?" ים צעקה לעברי, התעלמתי מהן, שנאתי אותן כל שנייה יותר ויותר. באיזה שהוא שלב הן הפסיקו לצעוק, ואני המשכתי הלאה.
***********************************************************************************************************
*כעבור חודש*
ליהיא לא הגיעה לבי"ס כבר שבוע, והתחלתי לדאוג לה. ביום חמישי הלכתי לביתה, הוא נמצא בהמשך הרחוב שלי, הבית הפינתי ליד מגרש המשחקים. הגעתי לדלת ביתה, מנסה לאזור את האומץ להכנס. עמדתי ליד הדלת קרוב לרבע שעה עד שדפקתי, מי שענתה לי הייתה אימה של ליהיא. "שלום גברת גיל" אמרתי והבטתי בה, עיניה היו אדומות ומרוחקות. "באתי לבקר את ליהיא" אמרתי. לרגע היה נראה שהיא התעוררה לחיים. "את חברה של ליהיא?" היא שאלה אותי. "כן" עניתי. "היא נראתה לך מוזר בזמן האחרון, אמרה דברים מוזרים, עשתה דברים מוזרים?" היא חקרה "ל-א, לא" גמגמתי. "באמת?" היא נראתה מופתעת "כ-ן, כן" אמרתי, או יותר נכון, גמגמתי עוד פעם. היא הסתכלה עלי בעיניים בוחנות, הרגשתי את האשמה יוצאת ממני במין גלים, הרגשתי שהיא יודעת שאני אשמה, העדפתי להיות בתוך הר געש מלהיות עוד שנייה לידה. "היא פ-פשוט בזמן האחרון מתנהגת מאוד מוזר, שומעת קולות, מתנהגת מאוד מוזר" היא התחילה להישבר. האשמה כרסמה בה עם כל התייפחות שלה, עם כל דמעה שזלגה מעיניה האדומות, אך נותרתי קפואה בלי יכולת לדבר. "את מחפשת את ליהיא,נכון?" היא אמרה אחרי שתי דקות של בכי. "כן" הצלחתי להגיד. "היא בגן שעשועים" היא אמרה,מלמלתי תודה והלכתי.
היא ישבה על נדנדה כחולה,מתנדנדת לאיטה.
"ליהיא?" קראתי אליה,היא הסתובבה. היא נראתה נורא. "את שמעת את זה גם?" היא שאלה אותי. "את מה?" "את זה!" היא אמרה והסתובבה. היא נראתה מפוחדת, גם אני פחדתי, מאוד. "את מה? ליהיא?" היא נראתה מנותקת, מהכול. "ליהיא?" קראתי לה עוד פעם, למרות שעמדתי מולה. "שני" היא מלמלה. "נראה לי" היא אמרה "נראה לי שאני יוצאת מדעתי…"
***********************************************************************************************************
כבר עברה חצי שנה מהיום הזה. ליהיא עדיין נמצאת במוסד פסיכיאטרי, מידי פעם כשאני מבקרת אותה, אני רואה את אימה, העיניים שלה נראות עדיין אדומות, אבל קצת פחות, היא פחות בוכה ויותר מחייכת עכשיו. אני, ים ומיטל לא חברות, וכנראה שלא נשלים. כיום אני עדיין מנסה למצוא את הדרך המרוצפת ומשתדלת לא ליפול מאבנים ומשתדלת לא לדרוך בבוץ, אפילו לא פעם אחת.