הגורם לסופה.

אני דורשת עלייך להביט בעינייך. הביטי בעינייך הכהות. הביטי בהן.
מה את רואה?
את רואה דמות של ילדה, נכון? ילדה בעלת שיער חום האסוף לזנב סוס מאולתר, עיניים נוצצות וגדולות בצבע שוקולד הנראה בשמש כדבש דבורים. היא יפה, הלא כן?
הביטי בה שוב.
ידיה צמודות אחת לשנייה, כף אל כף. כמחיאת כפיים אשר נקטעה ברגע הנגיעה. הן נוגעות בשפתיה.
עיניה מצומצמות.
היא בוחנת אותך.
מבטה מצטלב עם שלך.
מה את חושבת שהיא רואה?
אני חושבת שהיא רואה אותך, אך עיניה מעורפלות מעט, את לא חושבת?
תצחקי לרגע.
היא צוחקת גם.
זה צחוק מזויף, לא?
כן?
הוא אמיתי, את אומרת?
אני מאמינה לך.
תחייכי.
כן, כן. בדיוק כך.
את אוהבת לחייך כך?
גם היא מחייכת, מחייכת עבורך.
עיניה נוצצות בדיוק כמו שלך.
אתן נראות מקסים. אני חושבת שאתן גם מקסימות.
אל תודי לי, אני רק כנה איתך.
הסיטי לרגע את מבטך לרצפה.
אינך רואה אותה עכשיו, נכון?
ועכשיו הרימי את מבטך בשנית.
זו מראה, ללא ספק.
הושיטי את ידך קדימה, נסי לגעת בזכוכית המשקפת.
האם חיוך נראה על פנייך?
האם צחוק נשמע באוזנייך?
מדוע?
את הגורם לסופה, את חושבת?
הגורם לכך שהיא נעלמה?
הגורם לכך שעיניה החומות התערפלו?
הגורם לכל הרגשות המציפים אותך?
ומדוע, אשאל בשנית?

"משום שזו את."