הגבירה

שובל גלימתה נגרר על הרצפה כאשר התהלכה באולם.
צליל קולה היה רם, מתנשא מתמיד. ראשה היה מורם, כאילו היא יותר כבירה משאר יצורי האולם.
שערה הלבן התנופף כאשר צעדה וביטאה את דרישותיה במילים בשפה משונה. כמובן, כל היצורים הבינו את השפה, אך היא עדיין שבתה אותם בקסמה כשהגברת ביטאה אותם. הם נדמו בפיה כמילות לחש לקללה רבת עוצמה. כסוד רם ועצום. דם הרטיב את שולי שמלתה של הגבירה, והכתים את האולם בצבע העז האדום של דם גופות קרבנותיה. כמובן, שהגבירה הייתה בת אלפי שנים, אך נדמה שרק אתמול חגגה את יום הולדתה השמונה עשר.
אף לא קמט אחד העיד על גילה המבוגר, ושום כאב לא הכביד על הגבירה. היא הייתה מלאת מרץ, ונדמה שעושים בשבילה הכל. גופה היה צנום, ודק, אך נראה שקיבלה מה שרצתה. גוון עורה היה שזוף, ועיניה גדולות וחומות. פיה התעקל בצורה מוזרה כשביאה את המילים. הגוון האדמדם של שפתייה התאים במדויק לשאר חלקי גופה, ורכותם עוד יותר. נשמתה הייתה חזקה, והיא סבלה הרבה. כל היצורים ידעו זאת. הגבירה הייתה חזקה יותר מהמים, ונשמתה יותר מארבעת היסודות יחד. סוגים רבים ומשונים של לחימה ידעה הגבירה, וכמעט והייתה בלתי מובסת. אך לפעמים חיי אלמוות לא כאלה טובים. הגבירה ראתה הרבה מכאוב, ועמדה לראות עוד הרבה נוספים. כל ילדיה מתו, ונכדיה לא דיברו אתה כלל. מחזרים לא היו לה, ואושר לא ידעה.
היא הייתה נמרצת אך גם מותשת, ולפעמים גבה היה כפוף, ולא נראה מתאים לנשמתה, ולמראה. הגבירה הייתה יצורה מופלאה. אך הייתה הצלקת. הצלקת התחילה מאצבעה האמצעית, ועד והמשיכה עד חלקה האחורי של מרפקה. במין חצי ספירלה. הצלקת הרתיעה כמעט ואת כולם, ולכן נהגה להסתובב עם שרוולים ארוכים, שהסתירו כמחצית מכף יידה. הגבירה נהגה לענוד טבעות כבדות בכל אצבעותיה, למעט האצבע בה התחילה הצלקת.
המראה היה משונה, אך התאים לה. היא יכלה לנוע בשקט, מבלי להשמיע רעש, ובמהירות. כמו סופה מהירה, שאינך מרגיש בה אפילו, עד שההרס שהותירה, מוכיח לך, שאכן הייתה קיימת. הגבירה לא יכלה מעולם לרסן את עצמה. זה היה טבעה. הרס.
היא הרגה אנשים רבים יותר משיכלה לספור, ושמלתה שבתחילתה הייתה שחורה וקלילה, נראתה יותר בכיוון של צבע אדום עז, וכבדה.
הגבירה חייה עם צערה זמן רב, והחלטתה הייתה מהירה ונחושה. היא לא הייתה מוכנה לוותר. הגבירה התקדמה לאמצע החדר, וייצור אולם יחיד הושיט לה פגיון קטן וחד. הגבירה הושיטה את יידה, והייצור הניח את הפגיון בידה. הגבירה דיברה בשפה המשונה שוב, אך שהפעם אמרה משפט אחד יחיד.
"שמי האמתי הוא ארנה." היא התיישבה על ברכיה, וטבלה את פגיונה במי המעיין, ולאחר מכן במלחים אשר הביאו במיוחד לטקס זה.
היא חיממה את להב פגיון באש הנר השחור אשר ניצב לרגליה, ואמרה מילה בשפה שונה. אחרת, של בני האלמוות. את המילה לא אוכל לכתוב. היא נוצרה במיוחד לבני האלמוות, בצלילים שלא נוכל לשמוע, במילים שלא נוכל לבטא, ובצורות שלא נוכל לשכוח. כמו מוזיקה. המילה הייתה מיוחדת, וכשאמרה זאת, הפגיון נצצה באור כשפים מיוחד. הגבירה לקחה את הפגיון ונעצה אותה בלבה. הגבירה קמה, החליקה את קמטי שמלתה שלא היו, והביטה מעלה. הביטה לתקרת האולם, ונעלמה.