הגבירה האפורה/שכחה

"שקט," היא אמרה, ופתאום הרגשתי איך כל העולם משתתק, כאילו דממה מאפילה עליו מכל מקום.
ידיה נעו באוויר באלגנטיות, בתנועות כמעט בלתי מורגשות שיוצרות צורות ומילים לא מוכרים באוויר. צליל קל, כמעט כמו רעש של קוביות משחק נשמע, ואני עוצם את עיני, מאזין בדריכות בניסיון להבין מאיפה מגיע הצליל. זה כמעט כאילו שהקוביות משנות את מקומן בכל רגע.
"תקשיב," קולה לוחש, ואני כמכושף מסובב את ראשי אל הכיוון ממנו הגעתי. נקודה קטנה של אור מרחפת באוויר, ושם, ממש מתחת לשלט הכניסה מתחילה להתגלות לעיני דמות. כובע הקש בעל הסרט האדום שלה הוא הדבר הראשון שאני רואה, וגם הדבר היחיד שעיני מתמקדות בו. 'היא כמו מדוזה מהמיתולוגיה היוונית', מחשבה ישנה עולה בי. איני יכול להתמקד בעיניה, ולא משנה כמה אפלות ומסתוריות הן, כמה מושכות תשומת לב, כי אם אעשה זאת אני אמנם לא אהפוך לאבן, אך ליבי כן.
זה היה הסוד של הגבירה האפורה, ואין איש מלבדי שיודע זאת.
רחש קל של אנשים מתעוררים עולה סביבי. פתאום כולם רואים אותה, אך עיניהם נעוצות בעיניה וליבם הופך לאבן. אט אט הם מאבדים את שליטתם בעצמם, הופכים להיות כמוה.
"תורך," היא עונה לשאלה שלא נשאלה. עמוק בתוכי משהו משתוקק לצאת החוצה, להיות מי שאני באמת, אך לא, אני חייב להילחם בזה.
נשבעתי שאני לעולם לא אחזור להיות כמו בעבר.
מפלצת.
הם רק מסתכלים בעיניה ונשבים, אך הם לא מסתכלים על שאר החיצוניות שלה. היא קרה, לא מתחשבת, מרוחקת, ובכלל, הם אינם מכירים אותה. אני יודע את כל זה כי אני כמוה. אנחנו שנינו מאותו זן של אנשים.
"תפסיקי," קולי מתגבר מלחישה לצעקה, ופתאום אני מוצא את עצמי עומד במעגל שערפל לבן מקיף אותו, מרחף סביבנו. היא מביטה בי וניצוץ של שעשוע ניבט בעיניה, ממש כאילו שהיא מנסה לגרות אותי להילחם בה. הרגשתי את החשמל הנוצר בידי ואת הפראות שגואה בי.
בהלה תקפה אותי. לא. זה לא מה שצרך לקרות.
"תפסיקי," הפעם אני לוחש, ואני יודע שהיא שומעת. משהו באווירה משתנה, ממש כאילו שהיא אכן מקשיבה לי.
רעש הקוביות נשמע שוב, ולפתע אני מבין למה הן היו מוכרות לי כל כך. כבר היית כאן פעם, בזיכרוני. אני מנצח בקרב אך היא ממשיכה לחמוק ממני, מחזירה את הזמן לאחור בדיוק בשנייה האחרונה, מוחקת את זיכרוני כך שאזכר בהכל רק לקראת הסוף.
*
"שקט," קולה לוחש, ופתאום כל העולם משתתק…