הבשורה על פי נמרוד

אחרי השחרור מהצבא נמרוד נסע להודו כדי לחפש משמעות לחיים. כשחזר הביתה כעבור שנה הוא הודיע להורים שלו שהוא זקוק לשקט כדי להתאושש מתלאות המסע הרוחני. הוא גם אמר להם שהוא חייב להסתגר בחדרו וביקש לתדהמתם שלא להפריע לו. את האוכל אפשר להשאיר ליד הדלת, ציין. לאחר כמה שבועות של בידוד ההורים היו אבדי עצות. לא עזרו התחנונים מול הדלת הנעולה של האמא הבוכייה או האיומים והנזיפות של האבא הזועם. רק מדי פעם הבן היחיד היה אומר להם: “אני בסדר, תעזבו אותי בשקט". קרובי המשפחה גם חשבו שנמרוד פשוט השתגע.
המצב הזה הזכיר במשהו את התופעה של צעירי "ההיקיקומורי" ביפן שגם נקראים “המתבודדים החדשים” על שמם של הנזירים המתבודדים של פעם. רק שביפן מדובר בהפרעה נפשית די נפוצה שמאופיינת בנסיגה חברתית שיכולה להימשך שנים במקרים חמורים. "ההיקיקומורים" פשוט נמנעים מכל מגע עם בני אנוש כדי לא להעלות את סף החרדה המעורער שלהם.
אבל המקרה של נמרוד היה שונה. במתחם האשראם בו הוא שהה בהודו עם עוד כמה צעירים הייתה לו הארה. על פיה הוא היה צריך לטהר את עצמו נפשית כדי לקבל מסר גורלי מהיקום לאנושות. עליו היה להתנתק מין הסחות הדעת של העולם הזה ולהפנות את התודעה שלו לממד של התבוננות רוחנית. התברר לו שהאנושות בשלה עכשיו לקבל את המסר שיסביר מה לצפות מ"האלוה" אחרי אלפי שנים של פולחן דתי ברחבי תבל. הקידמה בתחום התקשורת תאפשר לו להפיץ את המסר להמונים על מנת לפתח גישה יותר מפוקחת במונחים של הישרדות.
נמרוד המתבודד היה מתחיל כל יום את התהליך של ההיטהרות וההתבוננות בשעות הקטנות של הבוקר. כאילו איזה מורה חבוי בתוכו היה מראה לו את הדרך צעד אחר צעד אל העולמות העליונים כדי שאוכל לקבל את המסר הנסתר.
ההורים לא היו מרפים. “למה אתה עושה לנו את זה?. איפה טעינו?”. הייתה האמא מתייפחת ליד החדר. "מה, השתגעת?. צא כבר, אתה הורג את אמא שלך”, היה גוער בו האבא.
הימים עברו עד שלפתע הוא הרגיש שיצר קשר עם ישות על טבעית שהחדירה בו אור של אושר עילאי וניתקה אותו מהמציאות. לאחר מכן הרוח של נמרוד "עלתה בסולם" וריחפה ביקום מקביל. אז קיבל את התובנה הראשונה.
על בני האדם לדעת שאין השגחה עליונה. האל הנשגב לא משפיע על המתרחש לבני תמותה בעולם הזה. הכל ביקום מתנהל על פי חוקי הבריאה. המושג של אל רחום לא קיים בחלל החיצון אלה רק בדמיון שלנו. אין שום טעם בלהלל אל שבטי כלשהו או להתפלל אליו ולצפות לתמורה. האל האין סופי לא מתערב במלחמות, מגיפות, אסונות, עוני, אי צדק, פרנסה, זוגיות, בריאות, מבחנים, תחרויות ספורט או באורך החיים של האנשים. אף בן אדם לא חסין מלהיפגע על ידי גלגל הפורענות המפיל קרבנות ללא הרף. ככה נרצחו מיליון וחצי ילדים על ידי הנאצים בשואה על לא עוול בכפם. וככה טבעו למוות עשרות אלפי זקנים, נשים וטף בצונאמי של 2004 ששטף את חופי האוקיאנוס ההודי.
את התובנה השנייה הייתה יותר קשה. האל הבל יתואר לא מעניש את הרשעים ולא מיטיב עם הצדיקים. על מנת לשרוד בכבוד בעולם הזה על בני אנוש לרסן בעצמם את הרוע ולדרבן את החמלה. אין עונש משמיים לפושעים ובטח לא אחרי המוות. האל הנצחי הוא כמו שהוא ולא כמו שאנחנו רוצים שיהיה. הרוצח, הגנב והרמאי לא יענשו על ידי בית דין בדיוני של מעלה. לכן האיזון בין הטוב לרע תלוי בתבונה האנושית בכל חברה או תרבות. כשם שהאנשים מתארגנים כדי לעבוד את האדמה, לבנות גורדי שחקים, לנסוע במטוסים או לסלול כבישים כך עליהם לדעת לחוקק חוקים מרתיעים שיאפשרו דו קיום בכבוד. זהו מאבק איתן ובלתי מתפשר שמטרתו להטמיע ולאכוף ללא מורא ציוויים מוסריים בנוסח "עשרת הדברות" או "כלל הזהב" העתיק של החכם הסיני קונפוציוס: “אל תעשה לאחרים את מה שלא היית רוצה שיעשו לך".
נמרוד יצא מהחדר עם חיוך רחב על פניו. חיבק בחום את הוריו שהיססו בהתחלה אבל שבסוף שמחו לראות אותו חוזר לעצמו. מיד אמר להם בהתרגשות שעליו לצאת למסע חובק עולם כדי להפיץ בתקשורת וברשתות החברתיות את הבשורה של החמלה והנתינה והצורך הקיומי להילחם ברשע באומץ לב.
ההורים הקשיבו בפה פעור לנאום הגאולה של נמרוד.
אוי ווי, מלמלה האמא בפנים נפולות.
זהו מירי, אמרתי לך, הילד ירד מהפסים והוא צריך טיפול דחוף, פסק האבא.

סוף
מאת קאמילו אזאגי מנשה