הבשורה על פי נמרוד

אחרי השיחרור מהצבא נמרוד נסע להודו כדי לחפש משמעות לחיים. כשחזר אחרי שנה הודיע להורים שלו שהוא זקוק לשקט כדי להתאושש מתלאות המסע הרוחני. הוא אמר להם שהוא מסתגר בחדר שלו וביקש לתדהמתם שלא להפריע לו. את האוכל אפשר להשאיר ליד הדלת. הוא רק יצא לשרותים מדי פעם. כעבור כמה שבועות של בידוד ההורים היו אבדי עצות. לא עזרו התחנונים מול הדלת הנעולה של האמא הבוכיה או האיומים והנזיפות של האבא הזועם. רק פעם ביום הבן היחיד היה אומר להם: “אני בסדר, תעזבו אותי בשקט. אין לכם על מה לדאוג". "נמרוד פשוט השתגע”, אמרו קרובי המשפחה.
המצב הזה הזכיר במשהו את התופעה של צעירי "ההיקיקומורי" היפנים שגם נקראים “המתבודדים החדשים” על שמם של הנזירים המתבודדים של פעם. רק שביפן מדובר בהפרעה נפשית די נפוצה שמתאפיינת בנסיגה חברתית שיכולה להימשך שנים במקרים חמורים. "ההיקיקומורים" פשוט נמנעים מכל מגע עם בני אנוש כדי לא להעלות את סף החרדה שלהם.
לנמרוד הייתה הארה במתחם האשראם בו הוא שהה עם עוד כמה צעירים. על פיה הוא היה צריך לטהר את עצמו נפשית כדי לקבל מסר גורלי מהיקום לאנושות. עליו היה להתנתק מין הסחות הדעת של העולם הזה ולהפנות את התודעה שלו למימד של התבוננות תוך כדי מצב של שלווה ורוגע. התברר לו שהאנושות בשלה עכשיו לקבל את המסר שיסביר מה לצפות מין "האלוה" אחרי אלפי שנים של פולחן דתי ואמונות תפלות. הקידמה בתחום התקשורת תאפשר להפיץ את המסר להמונים ברחבי תבל על מנת להשתחרר מדעות קדומות ולהתעלות למדרגה רוחנית מאשירה ומעשית יותר במונחים של השרדות.
נמרוד המתבודד היה מתחיל כל יום את תהליך ההטהרות וההתבוננות בשעות הקטנות של הבוקר. הוא פשוט ידע מה לעשות כדי להתקדם למצב שתאפשר את קבלת המסר הנסתר. כאילו איזה מורה שכולו טוב היה מראה לו את הדרך צעד אחרי צעד אל העולמות העליונים של החוכמה והבינה.
ההורים לא היו מרפים. “למה אתה עושה לנו את זה?. איפה טעינו?”. הייתה האמא מתייפחת ליד החדר. "מה, השתגעת?. צא כבר, אתה הורג את אמא שלך”, היה גוער בו האבא.
הוא לא זוכר בדיוק מתי אבל היה רגע שהוא ידע שיצר קשר עם יישות על טבעית ועוצמתית שהחדירה בו אור של אושר עילאי וניתקה אותו מהמציאות. כאילו הרוח של נמרוד "עלתה בסולם" ומרחפת ביקום מקביל. ואז קיבל את התובנה הראשונה.
על בני האדם לדעת שאין השגחה עליונה. האל האבסולוטי והנשגב שיצר את היקום האין סופי לא משפיע על הנעשה בעולם הזה. המושג של אל רחום לא קיים ביקום אלה רק בדימיון שלנו. אין שום טעם בלהלל את האל או להתפלל אליו ולקוות לתמורה כלשהי. האל לא מתערב במלחמות, נקמות, מגיפות, אסונות, רעב, עוני, פשעים, צדק, פרנסה, זוגיות, בריאות, מבחנים, תחרויות ספורט או באורך החיים של אנשים, קבוצות או מדינות. כל הדתות מיותרות ואיתן המקדשים, הסמלים והכוהנים עם התלבושות המוזרות שלהם. אין להם שום תועלת מלבד האשלייה של יצירת קשר מדומה עם כוח עליון ממנו נובעת הרגשה של תקווה שתקל על החרדה הקיומית שמולידה הריק שלאחר המוות. נוסף לכך, האמונה בקדושת האלים היא יחסית ומשתנה ממקום למקום. רוב הסינים לא מכירים את התנ"ך, את הברית החדשה או את הקוראן ובכל זאת הם עם רב וחזק. ללא קשר ללאום, לאמונות או למקום אף בן אנוש לא חסין מלהיפגע על ידי גלגל הפרענות המפיל קרבנות ללא הרף מבלי להתחשב בגיל, במין, במעמד הכלכלי או במעשיו של אף אחד. ככה נרצחו מיליון וחצי ילדים בשואה על לא עוול בכפם. וככה טבעו למוות עשרות אלפי זקנים, נשים וטף בצונאמי של 2004 ששתף את חופי האוקיאנוס ההודי.
את התובנה השנייה הייתה יותר קשה. האל לא מעניש את הרשעים ולא מיטיב עם הצדיקים. על מנת לשרוד בעולם הזה, על בני אנוש לדאוג בעצמם למערכות הגנה שירסנו את הרוע וידרבנו את החמלה. אין עונש משמיים לפושעים ובטח לא אחרי המוות. האל הקוסמי הוא לא מה שאנחנו רוצים שיהיה. הרוצח, הגנב או הרמאי לא יענשו על ידי בית דין בדיוני של מעלה. לכן הכל תלוי ביצירתיות ובתבונה האנושית בכל חברה או תרבות. כשם שהאנשים מתארגנים כדי לעבוד את האדמה, לבנות גורדי שחקים, לנסוע במטוסים, לשדר בשידור חי תכנית טלוויזיה או לסלול כבישים כך עליהם לדעת לחוקק חוקים שיאפשרו דו קיום בכבוד. זהו מאבק איתן שמטרתו אכיפתם של החוקים של ספרי המשפט הפלילי או קיום "עשרת הדברות" או הטמעה בבתי הספר של "כלל הזהב" העתיק של החכם הסיני קונפוציוס שאחר כך אומץ בגירסאות שונות על ידי רבי הילל הזקן ורבי ישועה מנצרת: “אל תעשה לאחרים את מה שאינך מייחל לעצמך".
נמרוד יצא מין החדר עם חיוך רחב על פניו. חיבק את הוריו שהיססו בהתחלה אבל שבסוף שמחו לראות אותו חוזר לחיים נורמלים. מיד אמר להם שעליו לצאת למסע כדי להפיץ בתקשורת הגלובלית וברשתות האינטרנט את הבשורה של החמלה והנתינה כדי לעזור אחד לשני לשרוד ולזכות ביותר רגעים של אושר כל עוד אנו חיים עלי אדמות.
ההורים הקשיבו בפה פעור לנאום הגאולה של נמרוד.
אוי ויי, מלמלה האמא בפנים נפולות.
זהו מירי, הילד ירד מהפסים והוא באמת צריך טיפול, פסק האבא.

מאת קאמילו אזאגי מנשה