הבעיה באדם שמח היא הדיכאון

הבעיה באדם שתמיד שמח, היא הדיכאון.
אחת ל הוא חוטף את זה, וזה מכה בו בגדול.
ואז? אז אין למי לפנות.
כי הבעיה באדם שמח ואנרגטי אלה הרגעים שהוא לא.
שהאנרגיות בורחות ממנו, השמחה כבר עזבה.
החיוך מתחבא, לפעמים מופיע בזיוף והולך שוב. הצחוק כבר לא מבקר, פעם הוא היה גר בתוכי, אז כשהוא נמצא אני מתחננת שלא יעזוב וישיאיר אותי עם הדמעות שבאות במספר הפעמים שהצחוק היה מגיע.

הבעיה באדם שתמיד שמח היא שכולם יודעים שהוא שמח, וכשהדיכאון גובר עליו אף אחד לא רואה אותו. ואני לא אבקש שיתנו לו במה כי הבעיה באדם שתמיד שמח היא התפיסה הזאת, שהעצב הוא חולשה. שלהודות על משבר יוצר דרמה מיותרת.

והדיכאון מביא איתו את הלבד, ורק אז אני מבינה את הבדידות, לא כי אין לי חברים ומשפחה.
אלא כי הבעיה שאני תמיד שמחה.
אדם שמח שצוחק על העולם וכולם צוחקים אחריו, כי הצחוק שלו ממכר, כי החיוך כובש, כי האנרגיות מקפיצות. את כולם.

ובדיכאון כשאפשר לשמוע את השקט של העצב אני מתפללת שמישהו יבחין בזאת, שיהיה איתי.
ופתאום אני מתפללת שהפעמים שרק רציתי קצת מנוחה יתחלפו בהרבה רעש ובלאגן, ואני רוצה שההצעות שדחיתי מאנשים יחזרו. לפחות לקצת כדי שאשכח מהדיכאון, רק עד שיעבור לי.

זו הבעיה באדם שתמיד שמח, הוא לעולם לא יודה בדיכאון וגם אם כן, כולם בטוחים שהוא יתגבר עליו בקלילות. כמו שהוא עושה תמיד, בעזרת השמחה האינסופית.