הבן שלי

"הוא הבן שלי, ואת לא יכולה לקחת אותו ממני." הוא הכריז, קולו מעט רועד, והבל פיו מצחין מאלכוהול. ככה הוא מריח בשבועות האחרונים. אלכוהול ועשן סיגריות, למרות שהוא מתקלח, הוא לא מצליח להסיר מעורו את הלכלוך וצחנה. בכל לילה, חוזר הביתה באיחור של לפחות שעה, מסריח ומזיע, עיניו אדומות. הוא נכנס היישר למקלחת, אוכל בקושי ומתיישב בסלון, ליד אימא שלי. שותק. כשהוא יוצא מהמקלחת ומסיים לאכול, הוא נראה כמעט בסדר. אבל אני רואה את הסימנים. את השקיות מתחת לעיניים, את האדום בקצוות האישון, את איבוד השומן המהיר. אני מזהה, אני מכיר את ההרגשה. כמובן, הוא לא יודע. הוא חושב שהסימנים בלתי נראים. אבל הוא הביא את עצמו למצב בו הוא נמצא כעת, נאחז בתקוותו האחרונה ומביט בעיניה של אימא, כושל כמו עופר צעיר שלא מצליח להתייצב על שתי רגליו. הוא מעורער, בקושי פעיל. איבד שני קילוגרם בשבוע האחרון, והשקיות מתחת לעיניו הפכו כהות. הוא לא ישן. הוא לא מצליח להתרכז. והכל באשמתו. הוא הרס את עצמו, מבלי אפילו לשקול מה ההשלכות בשביל כולנו. בשבילי, בשביל אחותי. אחותי הסכימה לעזוב כמעט מיד. היא לא הייתה קרובה אל אבא מלכתחילה. היא כמעט ושנאה אותו כשהוא התחיל להדרדר. ברגע שאימא הציעה את האפשרות, היא לא שקלה אותה למשך הרבה זמן. היא הסכימה. גם אני לא קרוב אליו. לא חיבבתי אותו עוד לפני שהתנתק מהמציאות. אבל אני הדבר היחידי שיש לו כרגע. את עבודתו הוא יאבד, את אימא שלי הוא כבר איבד, וגם את אחותי. ההורים שלו מתים, ואין לו אחים. לא נשאר לו אף אחד. רק אני. כלוא בתוך חיבוקו המסכן, תהיתי מה עליי לעשות. אם אבא ידע את כל האמת לגבי, אין ספק שלא היה נאחז בי כמו בגלגל הצלה. אך יהיה אכזרי מצידי, פשוט לעזוב אותו בשעת צרה. אני מתעב את אימי ואחותי בגלל מה שעשו. מצד שני, אני מתעב את אבי בגלל מה שהוא עשה. אילו רק יכולתי, הייתי נעלם בזה הרגע.
הוא סירב להרפות ממני, כמעט מוחץ את עצמותיי. ניסיתי להשתחרר, אך הוא חזק הרבה יותר ממני, וניסיונותיי החוזרים נכשלו. רציתי לבכות, אבל מצד שני, מעולם לא בכיתי מול משפחתי, ולא התכוונתי לעשות זאת עכשיו. נשמתי עמוק ונשארתי דומם, שקט כמו הלילה ברחובות לונדון הקרירה. נשארתי שם, קפוא כפסל, ונתתי לאבי להישבר.
דמעותיו נחתו על כתפי והרטיבו את החולצה האהובה עליי. "הוא הבן שלי… הבן שלי…"