הבלון האדום.

רדפתי אחר בלון. כן, בלון. סתם בלון, בצבע לא נראה לעין, כאשר הוא עופף כל כך גבוה בשמיים התכולים, חסרי העננים הצמריריים ככבשים.
הבלון ברח ממני, אכן כן, הוא ברח. למה הוא ברח? אני לא יודעת. אני רק יודעת שהוא המשיך להתעופף לו, להתגלגל באוויר הקריר ולזוז מצד לצד בחוסר מנוחה.
אני לא יודעת למה. אבל רדפתי אחריו, אני אוהבת את הבלון ההוא. הוא היה אדום ובוהק, נוצץ באור השמש. אולי הוא לא אוהב אותי? כן, הוא לא אוהב אותי.
ורגליי רצות מתחתיי, ועיניי מתרוצצות אל עבר הבלון. ואולי אני מתרוצצת? אולי. אך הבלון הפנט אותי, אני אוהבת בלונים. מאוד, הכי הרבה בעולם.
והבלון מרחף גבוה יותר וגבוה יותר. ואני מנסה להגיע אליו, עם ידיי המושטות. לא עם רגליי, אלא עם זרועותיי המנסות לחבק אותו, את הבלון האודם והמדהים ההוא.
והוא מגיע כל כך רחוק, שעיניי כבר לא רואות אותו. או שאולי הן כן רואות? לא, הן לא. למה הן לא? יותר מדי שאלות, רגליי מתחילות להאט.
הבלון האדום נעלם לו בשמיים. וחיוכי נמחק, הוא לא גדל, הוא רק נמחק. אני לא רציתי שהוא יעלם ביחד עם הבלון היפהפה הזה.
לפתע הרגשתי קלה, כמו הרוח. בדיוק כמו הרוח. וראיתי הבהוב אדום קרוב לענן אחד ויחיד. אני בטוחה שהוא היה אדום. והתעופפתי לשם במהירות.
אני לא זוכרת. כן, אני לא זוכרת. או שאולי אני כן? הבלון היפה לא יודע גם. הרי הוא פה לידי, נמצא במקום משונה ששמעתי עליו פעם. כן, זה אכן היה פעם.
אמרו לי, שלמקום ההוא, קראו 'גן-עדן.'