הבכי שלה תמיד החריד אותי, והצחוק שלה גרם לי להיות מאושר

הבכי שלה תמיד החריד אותי. זה לא היה בגלל שלא יכולתי להתמודד עם רגשות, או בגלל שלא ראיתי אותה בוכה אף פעם – זה היה בגלל שהבכי שלה היה תמיד מלא יגון וכאב לא נשלט. הבכי שלה היה מציף אותי בעצב חסר ניחומים, בגעגוע שגם הזמן לא יקהה ובדיכאון, דיכאון עמוק כמו תהום ושחור לא פחות ממנה.
הבכי שלה תמיד החריד אותי, כי הוא גרר את סביבתה לתוך עולם צבוע בשחור, עולם אפור, נטול אור ואושר, שלעיתים רחוקות מוצאים ממנו את הדרך חזרה. הבכי שלה עטף אותה בפקעת הדוקה ומהודקת, בלתי חדירה, שחסמה את כולם.
לעיתים רוחוקות ניתן היה לדעת שהיא בוכה – שפתיה לא זעו ולא רעדו, כתפיה נשארו יציבות וגווה זקוף, ורק עינייה הביעו את עומק רגשותיה. הדמעות היו זולגות בשקט, מתגנבות, שיטפון שהגיע בטפטופים של כאב. ואיזה כאב זה היה. העיניים שלה, שלא האדימו ולא התנפחו, שיקפו את הסבל ששרר בנשמתה – סבל טהור, גולמי וחודר, שאיים לקרוע את לבה לגזרים ולהוציא אותה מדעתה.
והסבל הזה, שהוסתר טוב כל כך בהמלך שעות היום והערות, פרץ כל מחסום כאשר ירד החושך. והוא היה מסתער באלימות, קורע ומנפץ, מפלס דרכו החוצה. וכאשר היה יוצא לא היה איש בסביבה, לא היה אדם שיכול להחליש אותו, להרגיע את נפשה הדואבת, לרפא פצעים בעזרת מילות נחמה. וגם אם כן היה, מה היה יכול לעשות? הכאב היה שוטף גם אותו, מוחץ ומקפיא, משתק, מעלים את המילים, שנדמו נטולות ניחומים לנוכח עוצמתו של הכאב.
אבל למרות כל זה, למרות כל הסבל והכאב שעברה, למרות הגעגועים שניפצו את ליבה והדיכאון שאיים להוציא אותה מדעתה, לא חשבתי שהיא תעשה דבר כזה.
אני מודה, ידעתי שהיא חותכת. בשבילה, זאת הייתה הדרך היחידה לברוח מהרגשות שהסתערו עליה, סחררו אותה והטיחו אותה בקירות. ידעתי, ולא עשיתי דבר בשביל לעצור אותה. לא הייתה לי דרך אחרת להציע.
ידעתי ושתקתי, כמו ששתקתי בנוגע להרבה נושאים אחרים. שתקתי, ואולי השתיקה שלי היא שמנעה ממנה לקבל את העזרה לה הייתה זקוקה. אבל תמיד ידעתי שאילו סיפרתי הייתי מאבד את הידידות שלה, את רגש החיבה שרכשה כלפי, וזה היה אחד הדברים החשובים לי בעולם.
היא הייתה ילדה נפלאה – הפכפכה ומלאת מרץ, חכמה, מצחיקה וטובת לב. לרוע המזל, כנראה שזה לא היה מספיק בשביל להתמודד עם מה שהעולם החליט להפיל עליה. היו לה גם רגעים פחות טובים – הרגעים בהם הייתה חותכת, הבכי שלה, הרגעים בהם כל עולמה נצבע בשחור ולא נראתה דרך החוצה, דרך להימלט מהכאב, הדרך חזרה לעצמה.
הבכי שלה תמיד החריד אותי, והצחוק שלה תמיד גרם לי להיות מאושר. אם רק יכולתי להעניק לה מעט מן האושר שגרמה לי להרגיש, ייתכן והייתה עומדת כאן היום, ניצבת לצידי, וצוחקת עד דמעות. כי ברגעיה הטובים ביותר, הכל היה מצחיק.
אז נכון, הבכי שלה תמיד החריד אותי, בעוצמתו ובכאב שנלווה אליו, אבל הצחוק שלה היה הצליל האהוב עלי בעולם.
והיום? אני מקווה שהיום היא צוחקת.
אני מקווה שהיום היא שכחה איך לבכות, גם אם זה אומר שהידע עבר אלי.