הביתה

החיים הם סך הכל מסע מתמשך הביתה. המסע מתחיל באוטו של אבא ואמא, נוסעים והכל טוב ויפה. לפעמים יש במפרים כאלה לא רציניים, ואז מגיע האחד. או הכמה, תלוי באדם. והאחד הזה, או הכמה, פותחים בכח את הדלת, זורקים אותך החוצה, ופתאום כלום כבר לא מוכר, הכביש שחור וחשוך, ההרים גדולים ומאיימים, ואתה הולך מנקודת אור אחת לשניה. בצידי הדרך אתה רואה את כל האנשים שהחיים זרקו אותם החוצה, הולכים, אבודים, לבד, כל אחד עם עצמו, חלק בקבוצות, כל אחד והשק שלו. אז אתה הולך, מחפש את ההביתה הזה שצריך להגיע אליו בסוף. אתה תיפול בדרך אינספור פעמים, תראה התחלה של זריחה, שתמיד בסוף שוקעת, תחפש, תצחק, תבכה, תנסה לצאת מזה… אבל אי אפשר לצאת מזה עד שלא מגיעים הביתה. ואולי יום אחד אתה תפגוש את האדם שיחייך ויחבק אותך בטוב לב, בחיבוק מוחץ ומנחם, ויגיד לך שהגעת הביתה, שהבית יהיה איפה שתרצה להקים אותו. ועם האדם שתרצה להקים אותו. אני פגשתי אותו. ארבע שנים אחרי שנזרקתי על הכביש בחבטה מצלצלת, הכרתי אותו, הבחור שידעתי שאני רוצה מהרגע הראשון, שהיה הדבר הכי חמוד וטוב לב שאי פעם הכרתי, הבחור שנתן לי הרגשה של בית בכל חיבוק, בכל נשיקה, הבחור שהיה שם תמיד, מעבר לכביש, שלא ראיתי כי הייתי עסוקה בכאב שלי כדי לראות את המכונית שנעצרה שם בצד השני של הכביש.. ופשוט הלכנו ככה, עד שלילה אחד האיר פנס אחד עובד במיוחד את הדרך, וראיתי אותו, והמבט שלו אמר לי: ברוכה הבאה הביתה. הבית נמצא כאן, על הגבעה הזאת… הוא רק מחכה שנבנה אותו. אז התיישבתי לידו, וביקשתי שיגונן עלי, ושיצעד איתי, ויחבק אותי חזק הכי חזק שאפשר,ושיבנה לי את ההביתה שלי. והוא פשוט נתן לי אותו. הוא בעצמו הבית שלי. הוא הכל בשבילי. הגעתי הביתה.