הבחירה

הדף ריק.

אני יושבת מול הדף ומנסה להחליט על מה לכתוב, מה לפרוק הפעם. הראש מתמלא בסיפורים, זיכרונות ובמקביל הלב מתמלא ברגשות.
הכל מתפזר, אני לא יודעת למה לגשת, איפה להתחיל. כל סיפור מרגיש לי יותר חשוב מהשני, לכל אחד מהם מגיע מקום ואני נקרעת בין כולם, לא יודעת במי לבחור.

אני מחליטה פשוט להתחיל, עצם ההחלטה זו כבר התקדמות מסוימת, לא? לאחר לבטים רבים אני מחליטה לתת לעצמי לגיטימציה ובקול רם אני מכריזה בשביל העולם ובעיקר בשביל עצמי ש"גם חרטוט זה משהו". לבסוף הוחלט על עוד אירוע רנדומלי ומשמעותי בחיי, והניסיון מתחיל. אני יושבת וכותבת את הלב, מנסה לסדר, לפרוק ולעצב. כשאני מסיימת אני בוחנת מחדש את הכתוב ונופלת בי ההבנה שהתוצר שלי מסתכם בפסקה מצ'וקמקת בעלת משלב של ילד בכיתה ב' ובאופן אינסטינקטיבי אני קורעת הכל, פותחת מגירה אחרת בלב וניגשת לסיפור חדש, מנסה לפצח אותו.

אני מנסה את מזלי בשנית וכותבת, מנסה להשתמש כמובן במטאפורות ודימויים כדי שחס וחלילה לא יקשרו ביני לבין התוצר, מנסה לשמר את החומה שמגנה עליי כבר זמן מה. כמובן שכל המחסומים האלה מקשים על הכתיבה והופכים אותה לבלתי אפשרית, אך אני עומדת נחושה מול הדף, נחושה לפרוק את כל אשר על ליבי ולפצח את הריקנות. אומרת לעצמי שזאת ההזדמנות האחרונה, שאם עכשיו זה לא יצא המבוי סתום, המחשבה הזאת ולחץ שאני משרה על עצמי כמובן לא תורם לסיטואציה. ולבסוף לאחר ניסיונות רבים אני משלימה עם התבוסה ובוהה בדף המלא טיוטות, סקיצות וניסיונות. מקשקשת על הכל וזורקת לפח, לוקחת דף חדש.
הדף ריק,
ואיתו גם הלב.