האש

בהינף יד היא מחתה, וגם אני.
אני לא יודע למה. אולי זה משהו שאמרתי.
היא הסתכלה עליי ארוכות בלי להוציא הגה,
והבנתי את המסר: "אי אפשר להתחרט עכשיו".

האוויר היה דחוס ובקושי חדר לריאות. הוילונות היו מקומטים.
קולה רעד קלות תחת אור מנורה חלש, והאש המשיכה לבעור.

"אם זה הסוף, תן לי את הבקשה האחרונה הזאת", אמרה בקושי רב.
"למה אני?" שאלתי. פתאום הרמתי את קולי לנוכח השקט הבלתי נסבל שהיה בינינו.
"יהיה בסדר" אמרה בלי רגש.
הרגשתי כאילו אני שאלתי שאלה רטורית. כאילו התוצאה כבר ידועה מראש. כאילו כבר לא איכפת לה יותר.
אני רק יודע שהיא הוסיפה עוד עץ למדורה, והאש המשיכה לבעור.

הצצתי אל עבר החלון. הרוח נשבה קלות, אך בתוכי הרגשתי סערה.
לפעמים מגיע הרגע הזה בחיים שבו הילד הופך לגבר. כחלק מהתהליך למדתי שהבוגימן נשאר בארון מפני שהוא חלק ממני, ושהזאב הגדול והמפחיד לא חי ביער אלא אורב לי בכל פינה.
"אתה חושב על זה יותר מדי" היא אמרה לי.
הייתי כל-כך שקוע במחשבות שלקח לי לפחות עשר שניות עד שהבנתי שהיא מדברת אליי.
"אל תקח את זה קשה מדי. כולם לוקחים. אתה צריך להבין משהו לגבי עצמך: החיים היו אכזריים אליך – ביג פאקינג דיל! , קח מספר ותעמוד בתור.
כולנו הצטערנו. כולנו הרגשנו כאב. אבל הצורה שבה אנחנו שורדים – היא שמאפיינת אותנו."
לרגע חשבתי שאני הוזה. נמלים התחילו לפלוש לתוך גופי במהירות וזרמים של דם חם מילאו את מצחי. סופסוף קלטתי. סופסוף הבנתי. סופסוף אני יכול לעשות את זה.
הרמתי אותה לאט והתרחקנו מהמקום. הרוח פרצה פנימה וכבר לא היה מה לעשות. קיפאון מטורף כיסה את כל החדר והטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס. כשעה לאחר מכן, שלטון הדממה התחיל. הרוח הפסיקה לשרוק.

לאחר המעשה, הורדתי את ידיי למטה וסרקתי את החדר בחצי עין באנרגיות האחרונות שנשארו לי. היה אור בקצה החדר.
הלכתי במשך זמן שהיה נראה כמו נצח. הרגשתי כאילו הלהבה קוראת לי. בכוחות אחרונים התישבתי לידה. חייכתי. האור מילא אותי.
לקחתי את עצמי ונפלתי לתוכה. עכשיו אנחנו אחד.

האש עוד המשיכה לבעור. גם כשכבר לא נשאר עוד מה לשרוף.