האש שבאח שבביתי והאש שבי

אני יושבת על הכורסא והמחשב על רגליי ואני מביטה באח, האש בוערת בתוכו כמנסה לברוח.מזכירה לי אותי בחיי הכלואים. והקירות הם שעוצרים אותי, והעצים שמוסיפים ללהטי להשתגע וכמו האש אני רק רוצה לבעור במקום פתוח מתחת לשמיכת כוכבים נוצצים.
כמו האש אני מוקפת בעצים- במכרים- במשפחה, בחברים, בשכנים, בידידים, בכל עמיתיי לעבודה, בכל מכריי.
אני משתוקקת לאקשן ולעניין כמו האש המתלקחת, אני משתוקקת לצאת החוצה כדי לנשום ולבעור גבוה וחזק ככל האוכל.
החורים הקטנים לנשימה הם התקווה שלי כמו הדלת- לצאת מהשגרה אל חיים מאתגרים ללא שום מעצורים.
אבל הקירות עוצרים בעדי, הקירות של הפחד והחשש משינויים, הקירות של הדאגה לאהוביי, הקירות של הגבולות והחוקים עוצרים אותי במקומי.
ואני נשארת לבעור בקטנה ללא כל דרך לפרוץ אל העולם הגדול ואל התהילה.
אוכל לצפות שעות בלהבות האדומות, שממלאות אותי בלהט. ושממלאות רבים ברצון לחופש ושחרור.
גם ליד מדורה, כשאני יושבת, אני רק מדמיינת איך אני בוערת אל האוויר העולם ומותירה אחריי רק עשן וניצוצות. וכשאני נכבית, אני יכולה לחזור. אם קצת עזרה ותמיכה, אני אוכל לחזור להיות הלהבה הנוצצת שהייתי. דוהרת אל התהילה ואל העתיד הזוהר, מעיפה ניצוצות מסנוורים ואפשר לומר גם סוג של קנאה.
הרי כשכולנו מביטים באש המשוחררת עוברת בנו תחושה קטנה, האם אוכל להיות חופשי כמוה?
כולנו רוצים להיות חופשיים כמו האש.
אבל רק מעטים מאיתנו באמת יכולים.
כי כמו האש שבתוך האח- יש לנו קירות שמונעים בעדינו.
כי כמו האש שבתוך האח- אנחנו לא יוצאים החוצה.
והחורים הקטנים לאוויר,הם רק רגעים קטנים של חוויות מעניינות שמושכות אותנו לחיים שלמים כאלה.
אבל החורים הקטנים האלה הם חורים קטנים, והאש שבנו- האש שאנחנו- לא יוצאת. היא נשארת, תקועה, באותו מקום. מנסה לנוע ולמצוא חוויות חדשות אבל היא אותה האש באותו אח באותו הבית.
ואני אותה האישה העצורה, שבתוך אותו הבית, שבתוך אותם חיים. עם רצון להשתחרר אך עם הפחד שמקיף אותי מכל צדדיי ומשאיר לנו רק רגע אחד של שקט, כשאני יושבת בכורסא עם המחשב על רגליי ובמביטה באח.