האנשים המטושטשים

סוף סוף הגיע היום לו חיכיתי כבר 4 שנים. היום בו אקבל את הטיפול הניסיוני שבתקווה יעלים לי סוף סוף את הכאב המתמשך והלא נגמר שרק ראש ארור כמו שלי יכול להפיק.

הכל התחיל ביום בו קרתה התאונה המזורגגת הזאת. למרות שעברו כבר למעלה מ-4 שנים, אני זוכר את זה כאילו זה קרה לפני דקה. למעשה מגיע לי שיא גינס, כי נראה לי שאני, יקי קינן מרמת אביב, הוא למעשה הולך הרגל הראשון בישראל שנפגע על המדרכה מאופניים חשמליים. תבינו, באותה תקופה כל הסיפור הזה של אופניים חשמליים רק התחיל ואז עוד לא חשבו על כל חבילת הצרות שנלוות לסיפור. ועדין אותו פושטק קטן, ישר זיהיתי אותו- "זה הבן של מרסל מנסורה- העבריין" אמרתי לעצמי כשהכל עובר למול עיני כמו בהילוך איטי. מדובר בילד מקסימום בגיל 13, שהצליח להתנגש בי, להפיל אותי על הראש ולברוח מהמקום במהירות. כשזה רק קרה, הרגשתי מכה חזקה בראש, קמתי וצעקתי "אידיוט" לעבר דמותו המתרחקת. כבר באותו הרגע, היה ברור לי שעם משפחת מנסורה לא כדאי לי להתעסק. היו סיפורים על מריבה מטופשת של הבן של מנסורה עם ילד בבית הספר, סתם עוד מריבה בין ילדים, רק שהפעם הבן של מנסורה קיבל שריטה בלחי. עוד באותו הערב הגיעו 3 עבריינים לבית של אותו הילד ושברו לאבא של הילד את השיניים. הבנתי שעם מנסורה לא מתעסקים. ככה זה כשגרים באזור שאמור להיות "יוקרתי". כל העבריינים והבסטיונרים, שיש להם קצת כסף מרגישים שהשכונה שבה גדלו כבר לא ברמה שלהם ורוצים להעלות את הרמה ומחפשים לגור באיזורים הנחשבים יותר בעיר. הם רק לא מבינים שאולי הם יכולים לצאת מהשכונה, אבל הם לא יכולים להוציא את "השכונה" מתוכם. בכלל, הנובורישים האלה שמקלקלים כל חלקה טובה, כבר יצאו לי מכל החורים.

כמה דקות אחרי שנפלתי, התחיל להתפשט לי בחלק האחורי של הראש כאב "מהבהב" שלצערי, מאז אותו היום לא פסק. לצורך השוואה, הכאב הזכיר לי את הפעם הזאת שנסעתי עם אשתי רחלי לאיקאה ונסגרה לי הדלת של האוטו על האצבעות ונכלא לי דם מתחת לציפורן של האגודל. עד אותו הרגע, אני לא חושב שהיה מישהו ש"בירך" את איקאה כל כך הרבה. בכלל, כל הקונספט הזה של לקנות רהיטים סוג ד' ולהרכיב אותם לבד, זה קונספט מעוות לדעתי. אני רוצה מוצר מוגמר עם שם שאני יכול להגות מבלי לעשות השתלמות בשבדית מדוברת. מהכאב בציפורן נפטרתי די מהר. רחלי הסיעה אותי למיון בלניאדו ושם עשו לי עם מחט חור בציפורן ששחרר את הלחץ שיצר הדם הכלוא. עכשיו, תארו לכם את הכאב שיש בציפורן כאשר דם נכלא בלחץ מתחתיה, אבל הפעם בראש, ללא הפסקה ומבלי אפשרות לטיפול.

לאחר ביקור אצל עשרות רופאים ממגוון תחומים- נוירולוגים, נוירוכירורגים, רופאי כאב וסט בדיקות, כדורים וטיפולים שניתן לתמצת במילה אחת- "בולשיט". הבנתי שלרפואה המודרנית אין מענה אמיתי למקרה שלי וניסיתי את הרפואה האלטרנטיבית. עיסויים, דיקורים, היפנוזות וטיפולים אלטרנטיביים שונים ומשונים. מרוב ייאוש פניתי פעם גם לאיזה רב מקובל וידוע מצפון הארץ, אך ברגע שהוא אמר לי שכדי לנטרל את הכאב צריך לשלם לו 10,000 ש"ח ולערוך טקס שמערב שריפה של קיפוד חי, הבנתי שגם מהמטורלל הזה לא תצמח הישועה. למעשה, שקלתי להרים טלפון ל"תנו לחיות לחיות" ולדווח להם על איזה רב מטורלל ששורף חיות בר כחלק מהעיסוק המקצועי היום יומי שלו.

הכאב הזה למעשה, הרס לי את החיים. לא יכולתי לתפקד, לא יכולתי לישון, לא יכולתי לעבוד ותמיד הייתי מצוברח. גם סקס לא היה בכיוון. רחלי שבהתחלה הייתה אמפתית וניסתה לעזור ככל שיכלה, הבינה בשלב מסוים שזה לא הולך לעבור, שאני כבר בלתי נסבל ושאי אפשר להיות לידי עם כל התלונות ומצבי הרוח, והתגרשה ממני לפני כשנתיים. אני לא מאשים אותה. גם לפני הסיפור הזה אני לא יודע איך היא נשארה איתי, אבל אחרי!? הייתי מופתע שהיא הצליחה להחזיק שנתיים. כך גם החברים הקרובים שלי התחילו להתמעט והיחידה שבאמת נשארה לצידי לאורך כל הדרך הייתה אמא. נראה שאחרי הכל דם באמת סמיך יותר ממים. אבא נפטר בהתקף לב בתור לקופה העסקית ב"בנק מזרחי" לפני 20 שנה, כשהייתי בן 12, ומאז אמא החזיקה את המשפחה בדבק שגם המדענים הכי מוכשרים במכון ויצמן לא יצליחו להמציא.
בקיצור- לפני מספר ימים תפסה את עיני מודעה פרסומית בעמוד הפנימי בעיתון ידיעות אחרונות שאמרה "מומחה עולמי לטיפול בכאב מחפש מועמדים בעלי כאב ראש חד וכרוני לטיפול ניסיוני פורץ דרך". אמרתי לעצמי, "זה בדיוק אני" ומאחר ולא היה לי מה להפסיד התקשרתי למספר שצורף למודעה ונקבעה לי פגישה עם אותו מומחה.

בפגישה התברר לי כי המומחה הוא דר' סמואל אורבך, נוירולוג ויזם בעל שם עולמי שכבר רשומים על שמו כמה פטנטים שהאדם הקטן לא שמע עליהם, אבל הוא עשה מהם כבר מיליונים. הוא סיפר לי שבסטארט אפ האחרון שלו הוא פיתח קסדה מיוחדת שעושה סוג של "עיסוי מוח" מהפכני. הקסדה פותחה במקור לשפר את האינטליגנציה, אך בניסויים הראשוניים התברר כי הקסדה לא ממש משפרת את האינטליגנציה, אך לטיפול יש תופעת לוואי הגורם להעלמה של כאבים. בקיצור, סרנדיפיות במיטבה. בעקבות כך, הוא שינה את הייעוד של הקסדה לטיפול בכאב והוא מעוניין באנשים במצבי לניסוי הקסדה בסדרה של 20 טיפולים יומיים. מאחר ולא היה לי מה להפסיד, קבענו שאגיע ביום רביעי הקרוב בשעה 17:00 להתחיל בסדרת הטיפולים.

מרוב התרגשות, הגעתי למרפאה כבר ב-16:00 ודר' אורבך קיבל אותי באופן אישי וביקש שאחתום על מספר מסמכים. כשקיבלתי את חבילת המסמכים לחתימה, רפרפתי בהם והבנתי שאין סיכוי שאני מצליח לקרוא את כל החבילה הזאת, אבל בגדול הבנתי שאני חותם על כל מיני דיסקליימרים הקשורים לניסוי במכשיר חדש וניסיוני. היו רשומים שם סכנות לכל מיני רעות חולות- מחלות, שיתוקים, בעיות נוירולוגיות ואפילו מוות, אבל אחרי 4 שנים עם כאב כמו שלי, הכל קטן עלי, וחתמתי על כל המסמכים בלי ממש לקרוא אותם.

לאחר החתימה נכנסתי לחדר הטיפול ודר' אורבך ביקש שאשב והוציא מארגז גדול קסדה שיוצאים ממנה כל מיני חוטים. הוא חבש לי את הקסדה ועשה כל מיני טסטים מול המחשב כדי לראות שהקסדה מונחת כהלכה על הראש שלי ושהוא מצליח לראות במחשב את כל הנתונים הנדרשים. הסתכלתי על השעון שעל הקיר, השעה הייתה כבר 17:20 והרופא הטוב שאל אותי אם אני מוכן להתחיל, אמרתי לו שכן, והטיפול התחיל.

כאשר הקסדה הופעלה שמעתי באוזניים קולות של נקישות בלתי פוסקות. כאילו מישהו נוקש בדלת ללא הפסקה. במקביל הרחתי ריח מוזר שמזכיר ריח של פקאנים מסוכרים. לא היה ברור לי אם הריח קשור לטיפול או שמישהו פשוט הביא פאי פקאנים למרפאה. אחרי מספר דקות הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות. נרדמתי.

כשקמתי, הכל היה חשוך ושקט, הסתכלתי בשעון והשעה הייתה כבר 20:55, והרגשתי שמשהו בי שונה, רק אחרי כמה שניות זה היכה בי ואמרתי בקול צעקה רמה "הכאב נעלם!". הייתי מרוצה עד הגג וחיפשתי את דר' אורבך כדי לספר לו ולהודות לו, אך המרפאה הייתה ריקה ונעולה. אמרתי לעצמי שזה מוזר. בכלל כל הסיפור היה מוזר כי הטיפול כולו היה אמור להימשך שעה והתוצאות היו אמורות להופיע אחרי מספר לא קטן של טיפולים, אבל כל כך התלהבתי שהכאב נעלם שלא ממש התעסקתי בזה, ויצאתי דרך יציאת החירום של המרפאה.

מאחר ואמא שלי גרה רק 3 רחובות מהמרפאה, החלטתי ללכת לספר לה על הכל באופן אישי. אחרי הכל מגיע לה לדעת ראשונה. בדרך, שמתי לב למשהו מוזר. היה קבצן בפינת רחוב פרישמן ודיזנגוף וכשהתקרבתי אליו שמתי לב שאני רואה אותו במטושטש, כאילו לא בפוקוס. הרחוב בפוקוס, הבניינים בפוקוס, המכוניות בפוקוס, זוג ההיפסטרים שעבר במעבר החצייה בפוקוס ורק הקבצן מטושטש. כשהמשכתי בדרך שמתי לב שהקבצן אינו היחיד וחלק מהאנשים נראים לי מטושטש, וחלק נראים לי רגיל וכל שאר הדברים שברחוב גם נראים רגיל. אמרתי לעצמי שזאת כנראה תופעת לוואי של הטיפול, אך לא היה ברור לי למה רק חלק מהאנשים נראה מטושטש.

כשהגעתי לבניין של אמא שלי, ראיתי את דמותה המטושטשת של השכנה של אמא שלי- תקוה, העיראקית הזקנה. אמרתי לעצמי "איזה קטע, כבר שנים לא ראיתי אותה" והמשכתי לעלות במדרגות. כשהגעתי לבית של אמא שלי, היא ישבה בסלון עם מישהו מטושטש וראתה טלנובלה קוריאנית בערוץ "ויוה". עד היום אני לא מבין איך אפשר לראות את הטלנובלות האלו. כבר התווכחתי עם אמא על הסיפור הזה ואמרתי לה שטלנובלות גורמות ל"התאבדות של תאי מוח" ושאם היא רואה טלנובלות, שלפחות תראה את הטלנובלות בספרדית ותלמד את השפה, אבל גם טלנובלה וגם בקוריאנית, זה סתם בזבוז של זמן ותאי מוח. מיד כשנכנסתי אמרתי לאמא- "אמא את חייבת לשמוע מה קרה היום", אבל היא הייתה שקועה בטלנובלה ולא התייחסה, אז נעמדתי בינה לבין הטלוויזיה ואמרתי "את חייבת לשמוע מה קרה", ואז ראיתי מי יושב לידה בסלון, הייתי בהלם, "זה אבא!" אמרתי לעצמי, ויצאתי מהבית בבהלה. הייתי חייב לנשום אוויר ולהבין מה קורה.

לאחר שהסדרתי את הנשימה, חשבתי יותר ויותר על השחקן בנדיקט קמברבאץ' כשרלוק הולמס שאומר במבטא בריטי כבד-
"When you have eliminated the impossible, whatever remains, however improbable, must be the truth"
כשחושבים על זה, למרות היותו הזוכה במקום הראשון בתחרות "השם המטופש ביותר לשחקן קולנוע ו/או טלוויזיה", בפער ניכר ממתחריו, יש לומר, קמברבאץ' הוא באמת השרלוק הולמס הטוב ביותר שעולם הקולנוע והטלוויזיה ייצר, אבל כל זה לא חשוב עכשיו. באותו הרגע באמת ניסיתי לחשוב על העניין באופן קר ומחושב, ולאחר שחשבתי על כל השתלשלות האירועים מאז שיצאתי מהמרפאה- הקבצן בפינת הרחוב, האנשים ברחוב, השכנה תקוה ואבא שלי, לקח לי מספר דקות לשכנע את עצמי, אבל לא היה לזה הסבר אחר, לטיפול בקסדה יש תופעת לוואי נוספת, היא מאפשרת לי לראות את המתים שמהלכים ביננו, רק באופן מטושטש. "החיים חדים והמתים מטושטשים. בו זמנית- הזוי ומפחיד", חשבתי לעצמי.

לאחר מספר דקות, חזרתי לבית של אמא, היא עדין ישבה עם אבא המטושטש בסלון על אותה טלנובלה ארורה. הייתי חייב ללכת לשטוף פנים לוודא שאני לא חולם. כל השעות האחרונות היו יותר מדי בשבילי לעכל. נכנסתי לחדר הרחצה וישר השפרצתי מים על הפנים, כשהסרתי את עודפי המים מהעיניים, הסתכלי במראה שמעל הכיור ודמות מטושטשת מאוד מוכרת הביטה בי בחזרה מהמראה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה- "שיט!!! גם אני…"