האמת בתוך הדממה

אני יכול לשמוע אותה צורחת. קשה לה. כואב לה. היא מיוסרת מבפנים. כבר קשה לה לנשום או לדבר. היא רק בוכה וצורחת היא כבר לא יכולה להכיל את כל הכאב. היא שבורה הם שברו אותה הם ניפצו אותה לרסיסים. היא כלואה בתוך עצמה חיה בתוך שיגעון תמידי. היא נראת תמיד כל כך עצובה. כלכך שבורה. היא אף פעם לא אומרת כלום, אבל הבעת הפנים שלה מתחננת לעזרה. היא אני תמיד מנסה לגשת אליה, לנסות לעזור, אבל זה נראה כאילו היא מחביאה את עצמה מאחוריי חומות.
אני זוכר שבילדותי הייתה אגדה כזו, על נערה שחיה לה בשממה, נסתרת מכולם ועם זאת גלויה, עם יופי מדהים שאין כמותו בעולם, אך בכל זאת, היא כה בודדה. אמרו לי, שגם אם תראה אותה, אתה לא תבין את המרגש, שזה כאילו הלב שלך מהמקום נתלש.
את הסיפור המלא של אותה נערה אני לא יודע, וכנראה גם לעולם לא אדע, אבל מה שאני כן יודע זה שהיא ההאמת היחידה שבתוך הדממה.