death & I

"במקום שבו אני קיים, המוות איננו. ובמקום שהמוות קיים, אני אינני."


האם זה אפשרי, להיות ביחד עם המוות?

תמיד הרהרתי במשפט הזה, מאז ששמעתיו.

את המשפט הזה שמעתי לראשונה, בבית החולים. 

כאשר אותו איש זקן אמר אותו והתחיל לצרוח ״המוות כאן, המוות הגיע. נוסו על נפשותיכם פן תמותו מידו״. 
ומאז נחקק המשפט בזכרוני ואינני יכולה לשכחו.

שלושים שנה עברו וכעת המשפט כתוב מעל מיטתי בבית החולים, באותו כתב עגול ומלוטש כפי שהיה לאימי.
אימי מתה, היא כבר לא פה.

וביום מותה תמיד תהיתי, קוויתי, שאמצא אולי הסבר למשפט.
האם נוכחותי לידה גרמה למוות לחכות, או להגיע מהר יותר?

היא מתה מסרטן, אחרי שנתיים של לחימה.
היא חיה מיום ליום, מקווה לשרוד רק עוד דקה.
שקיבלנו את הבשורה נאלמנו דום. פוחדים ממה שיבוא בהמשך.

ורק אני, חשבתי אז, האם החלפת המוות את החיים הוא תהליך ממושך?
שנתיים, שנתיים בהם המוות היה שם, ארב מעבר לפינה.
חיכה לרק עוד מעידה אחת, אחת מתוך רבים.
כל פעם שהוא הגיעה היא התמוטטה, ניסתה לפנות לו את מקומה.
והמוות המשיך לבוא, לקח כל פעם עוד שביב קטן מחייה, עוד פיסה אחת של אושר.
שנתיים הוא היה איתנו, סירב לעזוב.
ועכשיו הוא איתי, אני מרגישה בו.
הוא היה איתי מהשנייה שקיבלתי את הבשורה.
מהאישפוז הראשון ועד לעכשיו.
במיטת החולים פה יש לו מקום.
ועוד מעט הוא יקבל את כולו.