האוקייאנוס

לא הרגשתי שייכת לעולם הזה. כל יום שאני מגיעה לבית הספר אני לא מרגישה שייכת. לא, כל יום כשאני קמה אני מרגישה לא שייכת. כאילו העולם הזה לא נוצר בשבילי, אני זרה בו. ואני רק מגחכת לעצמי כשאני חושבת שאולי בלבלו את מקום הולדתי, אולי הייתי צריכה להיוולד כמישהי אחרת…אולי לא בת אדם, אולי חיה. איך רציתי לברוח מהעולם הזה לעולם אחר, לעולם שאני ארגיש שייכת. כך הבטתי כל יום מול חלוני שהיה ליד מיטתי וחשבתי עליו, על העולם האחר, על העולם שלי.
"איימי, לאן את?" שאלה אמי שישבה עם אבי ואחותי הקטנה מול שולחן האוכל, המשפחה שגם הרגשתי זרה בה. עמדתי ליד הדלת והסתכלתי עליהם, אף פעם לא נהגתי לאכול איתם, בשולחן הזה, אכלתי תמיד לבד בחדרי.
"אני יוצאת החוצה" חייכתי אליהם חיוך מאולץ והתכוננתי ללכת.
"ומתי תחזרי?" שאלה אמי.
"אני לא יודעת" אמרתי וטרקתי אחריי את הדלת. הלכתי פשוט לאן שרגליי הובילו אותי, מקווה למצוא מקום שבו ארגיש אני, ארגיש שייכת. הלכתי עם הידיים בתוך הג'קט השחור שלי ועם ראש מושפל ונתתי לרוח ללטף את רגליי החשופות כשרק המכנס הקצר שלי היה עלי.
"אמא זאת לא זאתי שאמא שלה שחקנית" ילדה קטנה בשמלה ורודה וארוכה משכה בשמלתה של אימה. גיחכתי לעצמי, כיסיתי את ראשי בקפוצ'ון, סידרתי את שיערי החום בתוכו והלכתי משם במהירות…כן, אני הילדה הזאת שאימה היא שחקנית גדולה ואביה איש עסקים טוב. נישמע כמו משפחה טובה שאפשר להתפנק בה מכל הכיוונים, אבל כנראה אני לא הילדה מהסרטים שבהם הילדה המפונקת באה ממשפחה עשירה וטובה.
עלי כותרת סגולים החלו ליפול מעץ ורוח חזקה נשבה פתאום…הקפוצ'ון שלי נפל פתאום מראשי וסובבתי את ראשי אל עבר עלי הכותרת המעופפים. הם היו כה יפים ברוח, מתעופפים מעלה ומטה. מצחיק שדבר כה קטן ופשוט העלה חיוך על פניי. הפנתי את מבטי קדימה וראיתי פרפר מעופף לו לידי ואז עף קדימה ונעצר, כקורא לי אליו, קורא לי לבוא אתו. חייכתי אליו והתחלתי לרוץ אחריו כילדה קטנה שמנסה לתפוס משהו שאי אפשר היה לתפוס. צחקתי בקול והאנשים לידי הסתכלו עליי במבטים מוזרים כלא מבינים אותי. כמובן, זה בטח היה נראה מוזר שפתאום מישהי רודפת אחריי פרפר. אך לי לא היה אכפת, נמאס לי כבר ללכת בבגדים יקרים ולזייף אדם שהוא לא אני, להתנהג כמו "ליידי" כמו שאבי היה אומר. עצרתי פתאום על גשר אפור כשהבטתי למעלה, אל השמיים שהיו נדמים לי כל הזמן אפורים, הפרפר התעופף אליהם, למעלה. חייכתי אליו ואז הפנתי את מבטי הצידה וראיתי אותו, כחול, נוצץ, שקט אך יכול להתרגז במהירות, ראיתי את האוקיינוס. הוא היה כה גדול והרגשתי משהו מתעורר בתוכי, היה נדמה לי שהוא קורא בשמי. עמדתי במקומי כלא יודעת מה לעשות כשמשב רוח בא מאחורי מגבי ולוחש לי להמשיך להתקדם. התחלתי לרוץ אל המדרגות שהובילו אל החוף שהיה למטה, ירדתי בפחד וקפאתי במדרגה האחרונה. חלצתי את נעליי באיטיות והחזקתי אותן בידי. ואז שמתי את הרגל שלי על החול, היא התחילה להיבלע בתוך החול החמים. זה היה רגש מוזר אך נעים. שמתי אז את הרגל השנייה על החול והסתכלתי למטה, על הרגליים. הזזתי את האצבעות וצחקקתי לעצמי, זה היה נעים. הסתכלתי קדימה ולא היה אף אחד על החוף חוץ מלבדי, כנראה פחדו ללכלך את בגדי העשירים שלהם שבשבילי היה רק בד פשוט שהיה עליו תווית של חברה מפורסמת. התחלתי לרוץ אל עבר האוקיינוס וכשהגעתי אליו פתאום נעצרתי מולו, הסתכלתי עליו בחשש ובפחד אבל רציתי להפוך לחלק ממנו, חלק מהמסתורין שלו שכל כך שאב אותי אליו. השמש החלה לשקוע והאנשים החלו להיכנס לתוך בתיהם, ורק אני המשכתי להסתכל על האוקיינוס. רציתי לנסות לצעוד לעבר השמש על המים, אבל אז צחקקתי על המחשבה הזאת כי ידעתי שזה לא אפשרי…ולמרות זאת המחשבה לא עזבה את ראשי. יש הרבה אנשים שיגידו שהם רוצים כנפיים. ואני…ואני רציתי זנב, כמו אצל בנות ים. הן יכולות לשחות בכל היופי הזה, בתוכו, לגלות אוצרות ולהתמודד עם סכנות. ובעליי כנפיים כמו מלאכים, מסתכלים על כל היופי הזה מלמעלה… הסתכלתי סביב ואז הסתכלתי עוד פעם על האוקיאנוס. הפעם זה היה הוא, הכוכבים שהחלו להופיע מעלינו ואני. אף אחד לא היה בסביבה. פשטתי את בגדיי וזרקתי אותם הצידה והסתכלתי על השמש שעוד קצת נשאר לה עד שהיא תעלם. התרחקתי טיפה אחורה והמשכתי להסתכל על השמש. "איימי!" שמעתי מאחוריי את הוריי קוראים לי, אך לא התייחסתי אליהם, התחלתי לרוץ אל האוקיינוס. שמתי עליו את רגלי והתחלתי לרוץ אל עבר הקרן אור האחרונה שצצה לה. הרגשתי שמישהו מחזיק אותי מלמעלה ועוזר לי לרוץ על המים.
"תודה" אמרתי בחיוך אל הכוח הלא נודע שהחזיק אותי וצללתי אל המים, רגליי החלו להיעלם בתוך המים ובמקומם גדל זנב גדול ונוצץ. שחיתי אתו למעלה והוצאתי את ראשי מהמים וראיתי את הוריי ואת אחותי הקטנה שעוד לא יכלה לדבר עומדים על החוף ומסתכלים עליי.
"אני שייכת לפה" לחשתי לעצמי וחייכתי, סוף סוף מצאתי את העולם שלי.
"א-מי!" פתאום אחותי הקטנה קראה את מילתה הראשונה ונופפה לי עם היד, נופפתי לה בחזרה וצללתי, לעולם שלי, אל המקום שסוף סוף הרגשתי שאני חלק ממנו.