האונס
לב חורשת האיקליפטוסים.
שעה08.00 בבוקר.
בעודי ניצבת שם על רגל אחת בין העצים, נדמה לי כי קולות אנשים נשמעים.
אני מטה את אוזני היטב לשמוע.
הקולות מתחזקים ומתקרבים אליי ונדמה לי שאלה קולות גבריים, שניים כך נדמה.
בבת אחת אני מפילה את עצמי אל הקרקע ומנסה שלא לבלוט.
דבר אינו נראה ברגעים הראשונים.
אני עוצרת את נשימתי ומבטי חד בכיוון הקולות הקרבים.
לבי הולם בקרבי בפחד גדול ומנבא רעות.
אט-אט מתגלים לי צבעי בגדיהם.
האחד שיערו שחור, גבוה ורחב ושפם מעטר את פניו.
חברו נראה צעיר נמוך ממנו רזה למדי. שיערו מתולתל ושטני.
אני מצטנפת אל תוך עצמי ומייחלת להפוך ברגע לבלוט, אחד מאלפי הבלוטים הפזורים בחורשה.
השניים נגלים בכל גודלם הטבעי והם פוסעים מעליי, עסוקים בשיחה.
מעלינו , על צמרת אחד העצים, קורא פתאום עורב ענק בקולו הצרחני. עורב אחר עונה לו בצרחות.
משק כנפיים מבהיל שולח את העורב אל עבר צמרת אחרת, משיר נוצותיו היורדות צונחות מטה אלינו.
השניים עומדים עוד רגע קצר על תל קטן ממש מעליי, ומתבוננים על העורב במעופו.
"אז אמרתי לה , סימה, עד שאת לא הולכת לשם אין לך מה לדבר איתי. ככה".
"ככה?פשוט?".
"כן. ככה. ומה היא אומרת לי השרמוטה?".
"בטח היא ישר השתכנעה".
"חחחח…. זהו שלא. מה היא אומרת לי? אני לא הולכת, זהו. תעשה מה בראש שלך. אני שם לא דורכת!"
חברו צוחק בקול, ושיחתם הולכת ומתרחקת ממני, הולכת ונעשית ברורה פחות ופחות.
כשכל שנותר מהשניים הוא בת-קול נעלמת , אני נושמת עמוק ומרגישה היטב את הרעד בכל גופי.
מבט מעליי מעודד אותי לקום ולהתנער מעשרות העלים שדבקו בי
לאחר שהתיישרתי, אני שואלת את עצמי האם אני בכלל בכיוון הנכון. האם אינני הולכת במעגלים כבר זמן רב אין לי שום דרך לדעת.
בפנותי ללכת משם ומבטי על הקרקע, אני נשטפת זיעה קרה.
על האדמה רובץ צל ארוך.
בהרימי את עיניי, אני ניצבת מולו פנים מול פנים וחיוכו אינו מבשר טובות.
"שלומי, אבי! בואו תראו מה מצאתי פה!"
אני מנסה במהירות לחתוך אותו ולברוח, אבל ידיו תופסות אותי ואוחזות בי בכוח רב.
"צ'יקווווו…"
נשמע קולם מרחוק.
"כאן. כאן. תחזרו קצת אחורה!"
כל גופי משתולל בתוך חיבוקו החזק ללא הועיל. מנסה להשתחרר והוא צוחק.
רחש העלים הנרמסים תחת רגליהם של השניים מתחזק, ובמהרה הם מופיעים מולנו.
"יאללה, מה זה? איפה מצאת את הפצצה הזאת?"
"הרגע עברנו פה ולא ראינו אותה. מאיפה היא באה לך, מאיפה?"
הבחור החסון קרב אליי וזרועו מושטת אל עבר פניי. אני מנסה להשתחרר מאחיזתו של צ'יקו ומטה את פניי הציד .
"וואלה. איזה כוסית יש לנו בידיים".
הוא מרים מבטו אל השמיים. "ישתבח הוא וישתבח שמו".
באינסטינקט של רגע, מתקפלת רגלי בכוח אדיר אל עבר אשכיו של שובי. הוא מתקפל בשנייה אחת וגופי משתחרר מאחיזתו.
הבחור לפניי עודו המום מן המהלך, ואינו מצליח לאחוז בי כשאני פותחת בריצה וחולפת גם על פני הבחור השלישי.
"שרמוטה מזדיינת. בת זונה עינעאל.. יאכוסאלאחתוק … אני יחתוך אותך לחתיכות …" כך צ'יקו מסנן אליי בהתקפלו בכאביו.
רצה, רצה, כל עוד רוחי בי אני רצה. דורכת על עלים, דורכת על קוצים, רומסת ברגליי חתיכות חדות של עץ יבש, נתקלת בעצים וממשיכה לרוץ.
שניים דולקים אחריי, בעוד השלישי מתקפל בייסוריו ומקלל, ואין לי האומץ להעיף מבט אחורה ולו לשנייה.
נשימותיי כבדות וכל הגוף דואב ומתייסר. קול פנימי זועק אליי במרוצתי-די. די מיטל! עשית את מה שיכולת .עשית הרבה מעל ומעבר למה שציפו ממך. לא הגיע הזמן להרים כבר ידיים?כמה עוד תכלי לשאת?כמה??? תני להם לעשות בך מה שהם רוצים. אל תתנגדי. ממילא אין לך סיכוי נגד שלושה גברים לבדך. תני להם את מה שהם רוצים ואחר כך הם ייקחו אותך הביתה. מקלחת קרה, מיטה ולישון.
לישון ולישון ולישון.
אחד הבחורים קרב אליי עד מרחק נגיעה, ורק זרועי המונפת מכה בו בכוח רב תוך כדי מנוסה. ממשיכה בריצתי אך גוף כבד וגדול מכריע אותי ומפילני ארצה.
אל מקום שכבינו מגיעים שני האחרים בנשימות כבדות ושרקניות.
"הסיגריות האלה יהרגו אותי . אוויר. אווי …"
הוא משתנק ומשתעל ויורק ליחה כבד .
בטרם אספיק לצפות את הבאות, מונפת רגל בעלת נעל שפיצית היישר אל צידי גופי.
חושך.
הבעיטה משתקת אותי אחת.
עצמתה של הבעיטה השנייה חזקה פי שתיים, ונראה כי הגיעה עם תנופה מקדימה. צלעותיי נשברות . או כך לפחות אני מדמה בתוך תוכי.
"כוס על האימא שלך. בת של שרמוטה מזדיינת בתחת… אני יראה לך מה זה להתעסק עם צ'יקו .."
כל גופי מאובן ודוקר. השיתוק מונע ממני לנסות ולהתנגד לאחיזה האימתנית של זה שעליי.
קליק. אל פניי קרב להב הסכין החד עד נגעו בי וקצהו ננעץ קלות בסמוך לשמורת עיני.
"יאללה חבר'ה. מי ראשון?"
"בכבוד צ'יקו. בכבוד. אתה צריך לקבל פיצוי הולם ".
אינני יודעת מה אני מרגישה יותר-
פחד נוראי, בהלה, כעס, או רצון עז להשתחרר ולהשתלח בשלושתם.
כך או כך אני הופכת אדישה ומשלימה עם המצב. נהפכת בגסות על גבי ודומה כי אפילו פצעי הניתוח והחשש מן התפרים העדינים אינו מזיז לי עוד.
"בואנה… מה זה זאתי? פיג'מה היא לובשת, ראיתם?"
צחוק גדול ומרושע פורץ בקרבם.
"מה זה מאיפה ברחת, תגידי, אה? אברבאנל?"
להב הסכין עוזב את פניי ויורד אל עבר מכנסיי הפיג'מה. בשעה שהבחור הצנום אוחז בזרועותיי ,רוכן אליי הגברתן הבריא ומצמיד את הסכין, ובתנועת יד אחת חותך במכנסיי פס ארוך באמצע.
"קח אבי! תקשור לה את הפה עם זה !"
הבחור עוזב את זרועותיי, בעוד זה הבריא שמולי אוחז בכל גופי בכוח.
רצועת בד הפיג'מה נכרכת סביב פי ונקשרת מצידו האחר.
הבחור מרפה ממני ואת זרועותיי אוחז שוב הצנום מאחור.
צ'יקו נפנה ורוכן לעברי וגופו גוער עליי. חיוכו מזיל ריר ארוך ונוזלי הנטמע באדמה בסמוך לו, מבטו אינו סר מפניי עת שידיו מושכות בקצה חגורת המכנסיים ומשחררות אותה . ואז פותח את הרוכסן עד סופו ומפשיל את מכנסי הג'ינס מטה עד ברכיו. עתה הוא אוחז בתחתוניו, ומגרונו מתגלגל צחוק צרוד מלא בניקוטין. תחתוניו מופשלות אף הן וכפות ידי מעסות את גוש הבשר הרפה .
"לא רצית אותי בטוב- תקבלי אותי ברע. שרמוטה… "
אני עוצמת את עיניי כשידיו אוחזות בתחתוניי ומפשילות אותן ממני. הוא מפסק את שתי רגליי ואני בוכה. בוכה מבושה ומפח ומאין אונים נוראי. אינני יודעת אם בכיי נשמע מעבר לחתיכת הבד , אך כל נים מנימיי וכל שריר בגופי בוכה עימי.
תנועה פתאומית באיבר מיני מכווצת את גופי, כשאצבעו ננעצת שם מהולה ברוק. הוא לוחץ את האצבע פנימה, מנסה להחדיר את הרטיבות והכאב גדול מנשוא.
התנועה חוזרת על עצמה פעם נוספת.
"יאללה גבר. יאללה. תכניס לה כבר. תן לה באורגאזמה!"
מחיאות הכפיים מעליי מקבלות קצב כתופי הטמטם.
ידו האוחזת בקצהו של גוש הבשר, מוליכה אותו אל הכניסה הרטובה מרוק, והאימה- אינה ניתנת לתיאור.
חתיכת הבשר הנפוחה ננעצת אל תוכי בתנועה אחת חזקה, וזרועותיי מנסות בכוח רב להתנגד לאחיזה ולהדוף את הגוף הזר מתוכי.
אך ידיי אינן נרפות ורגליי מפושקות בכוח ואחוזות אף הן .
חוסר אונים מוחלט. אין דבר שאוכל לעשות כדי להתנגד.
אני חפץ . כלי הנתון בידיהם של מי שצלם האדם נטש אותם לאנחות.
קצב התנועות מואץ והולך, בכל פעם אני מתכווצת ומרפה בעל-כורכי וכאב החדירה גדול מנשוא.
נשימותיו של יתרת האדם נעשות קצרות וקשות. נהימותיו מתלוות אל גופו הרוקד מעליי והמניע אותי קדימה ואחורה אתו.
הוא גונח ונושף, ועל סנטרי נוטפים זיעתו המצחינה ונטפי הריר מפיו.
"אני בא…אני גומר… "
יתרת האדם גונח גניחה ארוכה וקולנית. את תחילת הרטיבות הסמיכה אני חשה עוד בתוכי בזרם חזק, אחר כך בבת אחת תוך שליפת בשרו החוצה, סופגות בטני החשופה ושולי החולצה את יתרתה. יתרת האדם מתרומם מעל גופי בכבדות, ואת מקומו תופס האחר,
שוב חוזר ריטואל האצבע והרוק. חתיכת בשר אחרת שבראשית דרכה אל תוכי מתדלדלת, מתעצמת אט-אט וברגע הנכון מכה את דרכה פנימה בכוח. רוצה לזעוק מגודל הכאב.
הוא נכנס ויוצא ונכנס יוצא, מניע את גופי המותש הלוך וחזור, אך הכאב ממני והלאה.
"יאללה שלומי גבר…תן לה בכוס. תביא לה בכוס של האימא שלה."
"בן זונה אם היא לא גמרה איתי ביחד. נשבע לך, גבר, איך שמעתי את הגניחות שלה מהאורגזמה, יאללה איך הדליקה לי את הזין… "
מחיאות הכפיים הקצובות מתחזקות. הכול מתערבב בערבוביה אחת גדולה. הקולות ברקע המריעים במחיאות כפיים, הקצב המדוד המתגבר והולך וקולות העורבים מעל הצמרות, הדמעות בעיניי שאינן פוסקות ומשוות להכול מראה מטושטש, והצבעים ההולכים וסוגרים עליי.
שקט.
רק שיר אחד מתנגן אי-שם באזור הדמדומים:
"יהיה מה שיהיה\ אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי.
נושאי בשורה רעה\ מכות או עוד גזירה
לא ישנו את מהותי.
אני את והאל שלצידי\ עוד ננצח
לא בגלל הכוח\ רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי.
רק בגלל הרוח, בתוכי ,במוחי, בנשמתי
רק בגלל הרוח\ בתוכי, במוחי, בנשמתי. "
אני צוללת אל השקט והמנוחה, ומילות השיר מלוות אותי ומלטפות את בלוריתי, את צווארי , נושקות אל שפתיי האילמות ונפרדות ממני בבוא הדממה הגדולה.
תגובות (0)