האוטובוס.

בס"ד

אני נוסע בכל יום באוטובוס, חסיד של אוטובוסים. האווירה הזו של יחד, אחווה עם אנשים שאתה לא מכיר, "כולנו באותה סירה" או בעצם "כולנו באותו אוטובוס", וחוץ מזה אני לטובת הפחתת זיהום האוויר, וידוע שככל שיהיו פחות מכוניות על הכביש אז החור באוזון לא יגדל יותר, וחוץ מכל זה אין לי רשיון, כך שאין לי הרבה ברירות. גם עכשיו אני באוטובוס, שעת בוקר מוקדמת, אני יושב בספסל האחורי, הרגל שנדבק לי מהחברה האחרונה שלי. לה דווקא היה רשיון, אבל היא הייתה נוסעת איתי באוטובוס לאות הזדהות.

מעולם לא ראיתי אותה לפני כן, היא עלתה שתי תחנות לאחר הבית שלי, לבושה בשמלה בצבעי שלכת, שיערה שחור וארוך, ופניה חלקות ולבנות. היא שילמה לנהג ועשתה את כל הדרך הארוכה אל עבר הספסל האחורי, כשכל הנוסעים מעודדים אותה ושורקים לה, שתיי זקנות אפילו הוציאו פונפונים צהובים והחלו לצרוח: "מכבי! מכבי!" אבל כולם מיהרו להרגיע אותן. בעלת השמלה הגיעה אליי והתיישבה לצידי, היא הדיפה ריח מתוק של מקלחת של בוקר. לא דיברתי, רק בחנתי אותה. האוטובוס המשיך בנסיעה, היא אפילו לא נתנה לי מבט, הוציאה ספר מהתיק שלה והחלה לקרוא, שוקעת לחלוטין בין דפיו. הנסיעה בדרך כלל לא אורכת זמן רב, לכן חשבתי במהירות מה לומר לבחורה המסקרנת שישבה לצדי והתנתקה לה אל אותו ספר ששמו… ניסיתי לראות את שם הספר אותו היא קראה, וכשהיא הבחינה בי, סובבה אליי את כריכת הספר ואמרה: "20 אלף מיל מתחת למים", קראת או שאתה רוצה לקרוא? הבטתי בה ישירות, מנסה לשאוב ממבטה את שמה, היכן היא גרה? האם יש לה חבר או לא? עניתי לה: "קראתי את הספר פעמיים! כך שבפעם השנייה כבר צללתי ל40 אלף מיל", היא צחקה ואני המשכתי: "חוץ מזה ז`ול וורן הוא אחד הסופרים האהובים עליי".

"זה בדיוק העניין" אמרה בעלת השמלה, "זה לא ספר של ז`ול וורן". "לא?" שאלתי מופתע. והיא ענתה: "לא, זה ספר של אולסי פרי". לא הבנתי: "הכדורסלן? מה הקשר שלו למים?" היא ענתה: "לא סתם כדורסלן! כוכב העבר של מכבי ת"א, והספר שלו מתאר את ההכנות למשחק ההיסטורי של כל כוכבי העבר של מכבי, שיערך בקרוב בעומק של 20 אלף מיל מתחת למים". שתי הזקנות עם הפונפונים התקרבו אלינו והתיישבו ספסל לפני הספסל האחרון, אחת מהן נשענה לעברנו כשהיא מנסה להקשיב יותר טוב, ואילו חברתה שיחקה עם הפונפון ומלמלה: "אוּ אה, מה קרה? צס"קא אכלה אותה…". זה נשמע מסקרן" אמרתי ואז הוספתי: "תגידי, הם לא קצת זקנים כדי לשחק כדורסל מתחת למים?" היא שלחה בי מבט נעלב, וגירדה את רגלה תוך שהיא חושפת כתובת קעקע צהובה על ירכה. אני שהבחנתי שהיא נעלבה מיהרתי להוסיף: "לא התכוונתי לפגוע, אני פשוט בקטע של כדורגל, את יודעת. אני גם אוהד של מכבי, אבל בכדורגל", היא הגישה לי את ידה ואמרה: "מאיה, נעים מאוד. אני רק אצטט את פרופסור ישעיהו לייבוביץ: "כדורגל זה משחק שבו 11 חוליגנים רצים אחרי כדור ש-11 חוליגנים אחרים רצים אחריו" מכאן אתה יכול להסיק את דעתי על כדורגל, וחוץ מזה אתה עוד תאהב כדורסל…". לא הבנתי למה היא מתכוונת אך שהאוטובוס עצר בתחנה ובבואתו ו של האוטובוס השתקפה על התחנה, הבחנתי שלמרבה הפלא הוא שינה את צבעו לצהוב! ובצדו היה כתוב באותיות גדולות: "מכבי ת"א". מאיה חייכה, ואני מיהרתי לעבר הנהג, הנחתי את ידי על כתפו ושאלתי: "נהג, זה האוטובוס לעיר, נכון?" הנהג סובב אליי את פניו וגיליתי את רפי גינת יושב על ההגה! הוא ענה: "לא, למה?" ואז הוא אותת ועצר בצדי הכביש, מיהרתי למושב האחורי, ורפי גינת התרומם מכיסאו והחל לצעוק בקולו הרדיופוני: "מספר 10, NUMBER 10 ! מיקי ברקוביץ`!!! איפה מחיאות הכפיים שלכם?" רפי גינת המשיך להתקדם לעברי במבט כועס, תוך שהוא ממשיך להציג את כוכבי העבר, שישבו עכשיו בכל מושבי האוטובוס, היו שם מוטי ארואסטי, ודורון ג`מצי, ועוד רבים וטובים, וגם אולסי פרי! השחקן הענק קם לעברי והעיף אל פרצופי כדורסל צהוב שהתפוצץ כשפגע בי והרטיב אותי לחלוטין במים!… התעוררתי בבהלה, מנגב את פרצופי הרטוב, אשתי עמדה לידי עם כד פרחים ריק ממים, היא חייכה ואמרה: "סוף סוף התעוררת! המשחק של מכבי נגמר מזמן, ואתה כבר שעתיים נוחר מול הטלוויזיה, בוא למיטה כבר.