האבדון שלאפר

הוא חייך חיוך רחב, מזמין, מרוצה, ביטחונו השופע אופף לגופו ברוך מסוים, מחבל בתדמיתו המאיימת, מחבל בתדמיתו הנודעת, ולעיניו חולף לו בקלילותו ורכותו זיק אושר, שמחה, זיק אשר לא צפתה לעיניו כקודם לכן, זיק אשר לא צפתה כי תיצפה לעיניו לעתיד.
"אתה.. לא אמתי" מלמלה כאילמת, כמעט ובלחש בלתי נשמע, מתפעלת עצם קיומו הצורב, עצם משמעותו המאיימת, מחליקה אצבעותיה לשיערה ברוך, בהיסוס קל, הלוא אין ביכולתה להשלים עם קיומו- בין אם לממד הזה, ובין אם לממד הבא.
"אני אמתי, בדיוק באותה המידה שאת אמתית" השיב בביטחון עז, ולקולו אף ולא נימת צחוק חרישית, וקולו לוקה בגווניו, חזק, ישר, עמיד, רציני, רגוע, בטוח. בטוח כשהיה קודם לכן, כשהיה כתמיד, לחלוף זמן רב ונטול כל ייאש.
"אבל.. זה לא הגיוני. אתה.. אתה.." החלה שוגה במילותיה, בהצלפותיה, בהאשמותיה הנכזבות, נרתעת, מתקדמת לצעדיה אחורנית, וצעדיה מבועתים, מהססים, שוגים בהליכתם, והלוא היססה, אך יחד עם זאת נחשה בדעתה. היא לא תניח לו לאחוז לנפשה, לא עוד.
"מת?" שאל בבדיחות דעת מרה, שנינות צורמת, מתקדם בצעדיו הכבדים והבטוחים אל עברה, מגחך גיחוכו המדכא, רדוף האימה, המשתק, מרעיד הצמרמורות העזות לגופה, כהרגלו המזוויע.
הוא אחז לצדי גופה, לוחץ לזרועותיה לכדי שטפי דם עזים לצבעם ולכאבם, מדכא נפשה הצוהלת, מחל בתהליך העיכול, מחל בתהליך התאווה העזה, המאפיינת, הצורמת לעורה כנזקיו.
היא הניחה לעיניה להיעצם, מניחה למחשבתה להתנקות ולשקוע לצלילים ולמלודיות המשתקים השוררים לחדר הריקני, האפלולי, נטול האור, מבחינה לכבדות צעדיו, מבחינה לפכפוך מים קל, הבוקע לימינה. היא נאנחה, ואנחתה אנחת רווחה, אנחת אושר קלילה ומשמחת. הלוא אינה לצדו עוד, לא עוד. הלוא קיימת דרך מילוט, והיא ניצבת כצעד וחצי ממיקומה העכשווי.
היא הדפה גופו, מתקדמת בריצתה הנמהרת אל עבר ימינה, ימינה אשר יחד עם צעדיה הממהירים נעשה לכדי נתיבה היחיד, לכדיי דרכה, לכדיי תאוותה הבודדה.
היא הסבה מבטה אחורנית ,סוקרת אחר דמותו השרויה לאפר הכהה המזכיר לצורתו ומרקמו אספלט בהתקשותו, אך מבהיר קיומו תחת ניחוחותיו המחניקים. היא השיבה מבטה אל עבר נתיבה הברור, הניצב כנגד עיניה, אוחזת לידית דלת מתכתית, לוחצת בקלות, ומזנקת פנימה, מניחה לעיניה להיעצם נוכח האור המסנוור אשר אפף אותו החדר החמים, המלטף.
והנה פקחה עיניה לכדי חריץ זעיר, סוקרת במבטה אחר כל פרט ואף השולי ביותר לאותו המקום הנדמה כגן עדן עלי אדמות, ולו נחל רך ומפכפך, זקיקי דשא ירקרקים ולהם פרחים ססגוניים המארחים כחברתם, עצים, ציפורים, יצורים מדהימים ליופיים השורצים לצדי הנחל.
היא נאנחה אנחת רווחה, נושמת עמוקות, מניחה לעיניה להיעצם בשנית, מניחה לשלווה לאפוף גופה ברכותה המלטפת.
"את מבינה.. אני אולי מת, אך כך גם את." שבו קולו הרגוע ומגעו הקר והצולב אוחזים לגופה, מטלטלים נשמתה באגרסיביות וברוטליות מה, ואין בין כוחותיה להתנגד, ואין ליכולתה להתנגד.
והנה היא, ניצבת כנגד האמת המרה. אותה האמת אשר ניצב כמספר שנים קודם לכן, אותה האמת אשר עיכל זמן כה רב. והנה היא, נידונה לאבדון ושיכרון חושים עז.