דרכים נפרדות

היא הלכה בשוליים של פסי הרכבת, מגפיה היו מלוכלכים מהבוץ והמעיל האדום שלה דהה מצבעו בשל טיפות הגשם העזות שטפטפו עליו. היא שמטה את המטרייה השחורה שלה ארצה והמשיכה לצעוד, כאילו הייתה נטועה לתוך כישוף של מכשפה מהכפר הסמוך.
הנערה החיוורת המשיכה לצעוד, ימים ולילות. אנשים רק הביטו בה מהצד, חלקם גיחכו וחלקם הופתעו. רובם העיפו מבט ונעלמו, השאר המשיכו להביט ותהו.
למה היא צועדת? לאן היא הולכת? למי היא מחכה?

עברו שנים והנערה הפכה לאישה, חלפו עונות וכל עונה הייתה שבה וצועדת בשוליים של אותם פסי הרכבת. היא המעיטה בהליכתה ובמרחק, לפעמים גם המעיטה בזמן ולא באה לרבות כמו שנהגה לעשות פעם.
ובכל זאת, היא הקפידה לבוא לצעוד, לא משנה אם הייתה סופה או שמש קופחת על ראשה, היא תמיד באה.

יום אחד אזר אומץ אחד מבני הכפר, משך בשמלתה של האישה והיא הביטה בו בעיניה הריקות, אך הילד לא נבהל. הוא הרים את ראשו והניח את כף ידו הקטנה על זרועה, מטלטל אותה באטיות, "למה את הולכת? את הולכת כל הזמן, למה?" הוא שאל בצחות ועיניו התמימות שטו על פניה התשושות של האישה.

היא התכופפה לעברו על ברכיה והניחה ידיה על כתפיו, נושמת את האוויר הלח והצונן של הבוקר. היא מוכנה לספר לו, כך חשבה, אך כשפצתה את פיה בקושי יכלה להגות את המילה הראשונה.
לאחר ניסיונות מרובים היא הבחינה שהילד אינו מוותר, בזמן הזה היה הילד כבר רץ ונעלם בין העצים, מבוהל או בכלל משועמם עד תכלית. אבל לא הילד הזה, הוא אמר נטוע לאדמה וחיכה שתתחיל בסיפור, שתספר לו למה היא הולכת כל הזמן, למה.

האישה הביטה עליו ונשמה עמוקות, היא החלה לדבר, מילים נפלטו מהפה שלה בהברות אחת אחת והיא הדגישה את מה שאמרה, לא עוצרת לרגע.

"אני הולכת, כי לשם כך נולדתי." היא סכמה בזהירות, משתדלת שלא להחסיר פרט. "היה לי בעל, פעם," אמרה. היא הביטה על הילד שהבעת פניו השתנתה לאחת תמוהה והחזירה לו חיוך.

"אתה יודע מה זה בעל?" שאלה. הוא הנהן וביקש ממנה שתמשיך בסיפור, עוקב אחריה עם עיניו.

"הוא נהג ללכת כאן, באותו השביל הזה, עם הילדים שלו, שלנו…" היא אמרה ומחתה דמעה שהתגלגלה לה במורד לחיה. "ואז, יום אחד, אחד מילדי הכפר זרק כדור לעבר פסי הרכבת, בדיוק כאן…" האישה הצביעה על פסי הרכבת.
"בעלי היה איש טוב, הוא אהב את ילדי הכפר, ויותר מכל מיאן לראות אותם בוכים. לכן, באותו היום כשראה את הילד בוכה ודמעותיו הגדולות שטפו את פניו, הוא החליט שעליו להביא לאותו הילד את הכדור. הכדור שב לילד," קולה דעך, "אבל בעלי, הוא לא שב אליי, וגם לא ילדיי…" אמרה בלחש, כמספרת סוד.

"לכן, מאז אותו היום אני צועדת על אותו השביל, מתפללת שישוב אליי, שלא נלך יותר בדרכים נפרדות. שדרכינו יצטלבו כמו פסי הרכבת המצטלבים בנקודה מסוימת." היא סכמה.
בלי להביט לאחור, שבה לצעוד והותירה את הילד הצעיר מאחוריה, עיניו הגדולות בערו מעצב ושנאה עזה לאותו הילד שגרם למשפחתה להיהרג.
הוא רצה לומר לה משהו, אך זו כבר נעלמה מהאופק, מותירה אחריה עקבות בבוץ והערפל בלע אותה אליו.

הילד כבר לא ילד יותר והוא הפך לאיש חסון. רק לאחרונה נולד לו בנו הבכור והחליט שאת צעדיו הראשונים יעשה עמו באותם השוליים שצעד עליהם לראשונה כשהיה ילד קטן.
האיש נצר בלבו את סיפור האישה ולא שכח אף לרגע, גם כשהיה שמח וגם כשהיה עצוב, הוא לא שכח אותה.
אך השנים חלפו ולא ראה אותה מאז אותו היום בו נבלעה לתוך הערפל והוא חש כי אינה תשוב עוד וכנראה נדרסה גם היא בידי כלי התחבורה המאיים או שמא החליטה שהצעדה הזו מטופשת והחליטה לוותר, או שאפסו כוחותיה ונפלה למשכבה.
האיש לא ידע מה הסיבה ולא הפסיק לחשוב, אך לאט לאט המחשבות הטורדניות האלה נטשו אותו ואת מקומן מילא האושר של היותו אב טרי.

בנו הצעיר הניח את כפות רגליו הזעירות על האדמה והחל לצעוד באטיות, לקח לו זמן עד שהלך אך גם צעד אחד או שניים הספיקו לאב הטרי, כי זו התקדמות גדולה מאתמול להיום.
בדיוק כשהתכוון לשוב לביתו עם בנו בשל העננים האפורים שכיסו את השמיים, הוא פנה לשמאלו והביט, הוא ראה קשישה ושערה היה צבוע כולו אפור בשוליו הצבע הלבן בהק ופניה של הקשישה היו מוכרים לו.
היא חייכה לעברו ונופפה לו במקלה, עיניה היו מלאות תחינה שיישאר ויחכה לה כמה רגעים לפני שיחליט לסור לדרכו, וכך עשה.

הקשישה התקרבה לעברו וחיוכה נראה מלא טוב כשהייתה קרובה יותר לאותו בחור, היא הודתה לו עשרות פעמים כשעמדה מול האיש החסון ולחצה את ידו עם ידה הרפויה והחלושה.

"תודה לך, תודה," מלמלה וצעדה אחורנית, לעבר פסי הרכבת. גבה התקמר והיא המשיכה לצעוד. האיש הביט עליה עם עיניו הפעורות, קודם עליה ואז על הרכבת שנסעה מרחוק לעבר אותם פסי רכבת.

היא החליטה לוותר, היא הגיעה לאפיסת כוחות והחליטה פשוט להניח לזה. להניח לקולות שמתרוצצים בראשה מאז שמשפחתה הלכה בדרך אחר ואילו היא נשארה על הדרך הזו.
עיניו נעו בבהלה על הקשישה ועל הרכבת, הוא אחז בפניו של בנו הבכור ונשק למצחו, קופץ לעבר הקשישה ולופת את זרועותיה השמוטות, עיניו מלאות תחינה שתרד מהפסים, אך זו מיאנה להקשיב ועמדה מקובעת למקומה.
הוא שמע את הקיטור והגלגלים מתקרבים, הנה מגיע לו הסוף, הפסים המצטלבים להם ביחד.

הדם שניתז על פסי הרכבת הושלך לכל עבר ואפילו פגע בפניו של בנו, זה שלא מבין דבר מהמתרחש. הוא התיישב וחיכה, חיכה לאביו שיחזור. הוא חיכה שעות ואביו לא חזר, הוא תהה למה הוא לא שב.

הוא הלך בשוליים של פסי הרכבת הנטושים שכבר עליה לא נוסע שום כלי תחבורה, מגפיו הבוציים נדבקים לאדמה. הגשם טפטף על פניו החיוורות ושיערו השחור נדבק לפניו, הוא התיישב על האדמה לצד פסי הרכבת ופשוט חיכה. ימים ולילות ישב, מחכה ומחכה. אנשים הביטו בו מהצד, חלקם עיקמו אפם וחלקם הרגישו עצב וחמלה. רובם העיפו מבט ונעלמו, השאר המשיכו להביט ותהו.
למה הוא שם? האם איבד את דרכו? למי הוא מחכה?