דרך

הורידים של הרגל שלך בולטים, כשאתה לוקח עוד צעד. כף הרגל שלך היא מן תמונה אלוהית כרגע, כשהצללים מתארכים ומשחקי האור והצל מתחדדים. כמו איור מספר אנטומיה ישן, אתה יודע, אז כשהם חתכו אנשים כדי לגלות מה יש בפנים. אצלך הכל חשוף כבר, הגידים מתוחים כמיתרים של כינור בודד המנגן את הלילה. אז אתה ממשיך לפסוע. כי זה כל מה שנותר.
כשמסתכלים מרחוק, אתה צללית יחידה צועדת על משעול חשוף לרוחות. רק אור של להבה שכבתה זה מכבר מלווה אותך בדרכך, מרצד. גם השמיים נשארים חשוכים למענך, כדי שאף אחד לא יראה. לא יראה אותך סופר את קצך לאחור. וממשיך ללכת. על דרך-לא-דרך, שעכשיו מתפתלת כמו קצה של שיר. היא חותכת את כפות הרגליים שלך כמו צער. זה לא מפתיע, אבל כן קצת מאכזב.
נדמה שאתה מרחף, כפות רגלייך בקושי נוגעות באדמה כשאתה מתקרב. ידייך תלויות לצד גופך כמו מפרשים בלי רוח, סחבות בלויות. אתה תוהה איך הגעת עד לכאן. וזה אך טבעי. יש רעש של רעמים, כמו סלעים מתדרדרים, אי שם במרחק. עד שאתה שם לב אליהם, הם כבר נשכחים מליבך. אתה הולך למקום בו אין לכל זה חשיבות.
למטה, למטה, הדרך מובילה. אתה מחפש אנשים אחרים ולא מוצא. רק הרוח נאנחת בתשובה, כמו אישה זקנה. היא עוברת על פניך וממשיכה הלאה, אל האינסוף, אולי. נוגעת בכפות רגלייך, המרושתות ורידים. אתה משיב לנשימתה בנשימה משלך. שאיפה קצרה מהאוויר. יש שיגידו קצרה מדי. שלא כמו הדרך, שממשיכה להיפרש לפניך. להיפרש מעבר לאופק.
הנטל שאתה סוחב על הגב כבד, ואין מי שיקל אותו. הוא רק שלך. שא אותו בגאון, בכלימה, זה לא משנה. הוא מכביד עליך בכל צעד ושעל כמו משקולת על הלב. זה מה שהוא באמת. אתה נע ונד למרות שאין לך סימן צרוב על המצח, אבל רואים את זה אצלך בעיניים. מבט כהה ועמום, מלא כאב.
דרך רגשות האשמה היא דרך בודדה, אתה יודע.