דרך עיניים שאינן שלי.

המרחב המוגן שלי נמצא עמוק בפנים. אני מביטה בעולם וקולות סובבים אותי, מנסים לשבור אותי עם מילים שחודרות כל הגנה.
אני בונה סביבי חומות והטילים שהם שולחים מזעזעים אותן, משלחים בי כדורים של כאב ואני על ברכיי, מתמוטטת לקרקע ומנסה לסוכך על ראשי בזרועותיי. שרועה על קור המרצפות, אני מתנתקת והבעה ריקה מתפשטת על פניי. מה היה קורה לו הייתי נשארת עירה דקה אחת נוספת? אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
אני מתחבאת. בטוחה בגוף אחר, מציצה חזרה דרך עיניים שאינן שלי. ואני יודעת שמישהו שומר עלי. מישהו נתן לי את האפשרות לחלוק אתו את חייו כדי שלא אצטרך להיות שוב לבד. הבדידות מוחצת כל שביב של תקווה. גם כשהעניינים מתחילים להסתדר והעולם מתחיל להיראות מקום מפחיד ונורא פחות…
החום פושט זרועות ומחבק אותי ואני מחכה שייסוג, כי הרי לא יהיה זה מנומס במיוחד לבקש ממנו לעזוב. אבל הוא אינו מרפה ואני רק בוהה אל מחוץ לחלון. אש נישאת על פני הרוח, עשן מסתלסל, יוצר דמויות על פני השקט שנמתח ופיצוצים עזים מרעידים את האדמה.
אין בי רעד, ומורא מסתתר מאחורי היגיון קר ונוקשה.
כל כך הרבה גורמים מרכיבים את העולם הזה להיות ייחודי כמו שהוא; כל כך הרבה מניעים, רגש ועונות מתחלפות, שלעתים אנו שוכחים שכל זה הוא בסך הכל משחק. אנחנו בסך הכל כלים בלוח עצום ומעוטר. טובעים ביופי וברוע. מוקפים בטוב לב ובשנאה, מנסים לברור לנו בעלי ברית ואויבים. לחיות את החיים בשלווה – עד כמה שניתן.
אבל בתוך השגרה המונוטונית; בין גליה השקטים והמעייפים, אנחנו נעלמים. נדחקים הצידה על ידי עדר הומה של אנשים שכולם עושים את אותו הדבר.
הם שופטים, גם אם אינם מסכימים עם דעותיהם שלהם. הם מביטים בך וזורקים לעברך מילים שחותכות אותך עמוק בפנים, גם אם אתה מרגיש שלם עם עצמך על שאינך דוהר בעקבותיהם אל דרך שסופה באבדון.
ופיצוץ נוסף מזעזע את יסודות הבית. אני נעמדת, זקופה ויציבה.
מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יתעוררו ויבינו?
בעולם כמו שלנו אין זמן להשתהות. זמן הוא מצרך יקר שנאבד, ואם לא נשכיל לנצל אותו כראוי, אולי עוד נפספס את ההזדמנות שלנו לשנות משהו אחד קטן. להשאיר דבר מה טהור ותמים מאחור במקום ששוקע בין גלים של ים מלא שחיטות ושנאה;
תמימות של ילדים, אהבה…