דרייב-אין

הוא יכול לדמיין את זה. לנסוע לדרייב-אין בפורד מוסטנג ירוקה ובוהקת וגג נפתח. לצפות בסרטים שהוא אוהב במסך הגדול, באוויר הפתוח. ואם לפתע יחליט הגשם ליפול, הוא יסגור את הגגון ויצפה בסרט דרך השמשה הקדמית, תוך כדי שהוא מביט בדמויות הזזות מבעד לטיפות הממלאות אותה. כל סצנה טובה יותר כאשר מישהו בוכה בה, הוא חושב לעצמו כשטיפה נוחתת את השביל המוביל מהאף אל השפתיים שלו.

הוא מחליף אות אחר אות על שלט בית הקולנוע. אותיות שחורות על גבי לוח לבן-צהבהב. הוא תמיד תהה לעצמו האם כך ייצרו אותו מלכתחילה או שמא היה לבן פעם. האותיות יוצרות את רצף המילים CRY BABY. בסוף המלאכה, הוא יורד בזהירות שלב אחר שלב בסולם עשוי מתכת חורקת ומתקדם לכיוון הקופה. ווסט בצבע אדום עם כוכבים בצבעי לבן וכחול עוטף אותו כשהוא פותח חלון מעוגל המקשר בינו לבין הלקוחות שבחוץ.

"שני כרטיסים ל-CRY BABY, בבקשה" מבקש בחור שנראה כאילו חיקה את ג'וני דפ לקראת הסרט, מלווה בבחורה יפהפייה שוודאי חולמת במקלחת שהיא אודרי הפבורן. היא הרבה יותר יפה ממנה. הוא מדפיס עבורם שני כרטיסים ומברך אותם לדרכם. ריח הפופקורן ממלא את התא שלו, אך זה כבר לא משפיע עליו כמו פעם.

בסוף הסרט, הוא נכנס לאולם ריק עם מטאטא ויעה. קרטונים צבעוניים בגדלים שונים מחכים לו על הרצפה. שיירות של פופקורן ושלוליות של משקה מוגז נדבקות לנעליו. הוא רק ניקה הבוקר. הוא מתחיל לטאטא, ולאחר מכן עובר עם מגב, להבריק את מה שנותר. הכתוביות סיימו לרוץ והגלגל נעצר. הוא מביט בחדר ההקרנה שעדיין מואר, הוא מעולם לא ראה איך הוא נראה מבפנים. זה התפקיד היחיד שמעולם לא העז לבקש. אבל 10 בלילה, מי ידע?

הוא עולה מדרגה אחר מדרגה לכיוון החדר המסתורי והאסור. פעימות הלב שלו מזייפות. צעדיו נעשים כבדים ככל שהחדר מתקרב, או שמא אלו שוב הנעליים שלו שדביקות? הלב מאיים להתנגש בחזהו כשהוא עומד בפתח הדלת. הוא דוחף אותה בעדינות והיא מצייתת, חושפת מאחוריה אינספור סלילי פילם. כל אותם סרטים שהאנשים בחוץ משלמים כדי לצפות בהם, כל הכרטיסים שהדפיס, כל האותיות שהחליף—הכל בעבור זה.

הסליל של CRY BABY פתוח לרווחה. הסרט רק נגמר והתמונות הכהות עוד מהדהדות, מתכתבות ביניהן. הוא מניח מחדש את קצה הסליל על מכונת ההקרנה ומתחיל לסובב, בדיוק כפי שלמד באחד הסרטים שראה. המסך מתעורר לחיים, והוא רץ אל האולם, מתיישב בדיוק באמצע ולועס פופקורן צמיגי שהתקשה בשעות האחרונות. הדמעות שעל המסך מזכירות לו את הדרייב-אין, את הגשם שאולי ירד בחוץ, את הפורד מוסטנג הירוקה ואת הבחורה מהקופה, שחולמת להיות אודרי הפבורן במקלחת.

הוא יושב באמצע, הסרט רץ. אוזן אחת מקשיבה לסרט בעוד שהשניה מאזינה לפופקורן הנלעס. דפיקת דלת מוציאה אותו מהפסקול המלוח. הוא אוחז בדלי הפופקורן שלו קרוב, קפוא, האם עלו עליו? הוא מחליט להתעלם, אך דפיקה נוספת מנתקת סופית את הקשב שנותר לו. דמויות זזות על המסך, השפתיים שלהן זזות גם הן. אך הוא לא מסוגל לשמוע. דפיקה שלישית מלווה בקול נשי רך אך תוקפני: "מישהו בפנים? בבקשה! תפתחו לי!"

הוא מתרומם מהכיסא המרכזי שבחר לעצמו תוך העפת חלקיקי פופקורן לרצפה. הוא יצטרך לנקות שוב. הדלת הכבדה חושפת גלי אור החודרים מהמסדרון. אודרי הפבורן רטובה מתמיד. אז באמת יורד גשם בחוץ? היא מתקשה לדבר, נראה שהיא בורחת. ממה דבר כה יפה יכול כבר לברוח? הוא ניגש לקופה ומניח מעליה את הווסט האדום שלו, זה שמכוסה בכוכבים לבנים וכחולים. היא רועדת. השמלה שלה מזכירה לו את הסמרטוט איתו ניגב את הרצפה לפני שעה. "לא ידעתי שיש הקרנה נוספת בלילה" היא אומרת מבעד לדממה.

"אין" הוא עונה. רק שלא יתפסו אותו.

היא מחייכת. "אף פעם לא חשבתי כמה נחמד זה לעבוד בקולנוע".

הוא מחייך ועונה בחזרה: "גם אני לא". "איפה ג'וני?" הוא ממשיך ושואל, מופתע מעצמו. הפה שלו חושב מהר ממכונת הפופקורן, מסתבר.

"שיכור בבר ממול" היא מעקמת את פניה ומביטה לכיוון מכונת הסודה המוגזת. "אפשר?" היא ממלמלת. הוא ניגש בשירותיות ומוזג לה משקה מוגז וכהה, מלווה במספר קוביות קרח שקופות. מבלי לתכנן, שניהם מושיטים ידם אל כוס מלאה בקשים וזורקים קש חדש פנימה אל תוך המשקה המוגז שלה. שני קשים צפים כרגע, מעניקים למשקה מראה של קוקטייל, כזה שיכלה לשתות בבר ממול, אבל היא לא שם, היא כאן איתו.

הם נכנסים לאולם הקולנוע והוא סוגר אחריהם את הדלת, מרחיק כל תאורה מיותרת. היא מתיישבת על הכיסא שלו והוא מתיישב לידה. הווסט מחמיא לה יותר מכל דבר אחר. המסך משתקף על הקוקטייל הבתול שלהם. היא לוגמת ומחייכת, מתרכזת בסרט שסיימה לראות רק לפני מספר רגעים. הוא לא יכול שלא להקשיב לטיפות הגשם המטפטפות מן החצאית שלה. משאירות על הרצפה שלוליות חדשות, דביקות פחות. אך הוא עדיין יצטרך שוב לנקות.

"היית פעם בדרייב-אין?" הוא שואל אותה בזמן שג'וני דפ רוכב על האופנוע שלו. היא מהנהנת לשלילה והוא מחייך. "מחר יוצא PRETTY WOMAN, אם תרצי עוד הקרנה פרטית". הלב שלו מהיר יותר מן האופנוע של ג'וני על המסך. רק שלא תשמע. היא מביטה בו בעיניים נוצצות, כאילו נתן לה את המחמאה הכי גדולה בעולם, מלווה בשרשרת יהלומים, כמובן.

הסרט עומד להסתיים. הקרח משתכשך בחוסר נוחות בין שני הקשים, המשקה המוגז עומד להיגמר. האם זה היה כן?