דקה של כאב

דקה. דקה אחת של כאב.
הוא רגש מייגע, הכאב הזה. הוא מכלול של מיליון רגשות.
הוא דוקר מפנים. ומחניק. מעלה עשן מתוכי.
הוא מעיק, רובץ, מכביד. מקשה.
הוא איום. איום ונורא. בלתי עמיד מנשוא.
הוא שובר אותי מבפנים, את כל כולי. אני כבר לא אותה נערה מאז שהוא התפרץ. הוא נמצא בי כבר שנתיים, כמו דיבוק שלא מרפה. כבר הספיק לזרוע הרס במיליון מקומות בתוכי. לשבור את ליבי, לנפץ את תודעתי, לשרוף את השמחה התמידית שבי.
והכאב הזה… הוא כאב חולף. העננה הכבדה שלו תמיד נמצאת. אבל מכת הברק, ההנחתה, הסטירה המצלצלת שהוא מביא איתו – היא חולפת.
זה בלתי נשלט. אני לא אחראית. אני מתנקה מכל אשמה. לא אני הזמנתי אותו, ולא אני גם זאת שמתעקשת שישאר.
הוא הגיע לבד, התדפק על דלת נשמתי בפתאומיות, יום בהיר אחד ונשאר.
הוא מסרב לעזוב, כובל את עצמו בשלשלאות כבדות וחרוכות, שמכל ניסיון לגעת בהן כדי להעיף אותו, את הכאב, לשחרר אותו כדי שיצא, היד נכווית, נשרטת, חוזרת פצועה. ואז הכאב המייגע נשאר, ושום דבר לא קרה.
הוא בל חלוף. מאז שמגיע, לנצח נשאר.
הוא חשוך מרפא. אף אחד מעולם לא מצא את התרופה לו. ולא הפרופסור החכם בעולם יצליח להשכיח את הכאב, שהיצור הזה עושה בתוכי.
אני יודעת שלא שוות כל הדמעות. אני יודעת שלא שוות כל החרטות, היבבות.
אבל הכאב הזה, החצוף, שהגיע לבד ומסרב לצאת, הביא איתו חברים. תופעות לוואי.
הכאב שמביא איתו כעס. ורוגז. ואכזבה. ודמעות. ובכי.
הוא הגיע לבד, ואף פעם לא עוזב.
רק מבקר והולך. תמיד חוזר.
העננה הכבדה שלו תמיד נמצאת. אבל מכת הברק, ההנחתה, הסטירה המצלצלת שהוא מביא איתו – היא חולפת. היא תמיד חוזרת.
לא צריך הרבה כדי לדעת שהוא שם. הוא מפתיע, מגיע ברגעים לא צפויים. כשאני בחדר לבד, או שאני עם משפחה. או עם חברים.
כשאני במסיבה. או אפילו בארוחת יום שישי.
כשאני חוגגת יום הולדת, הוא מגיע למסיבה ראשון.
כשאני קמה בבוקר הוא מברך אותי בוקר טוב.
כשאני אוכלת הוא מעיר לי בתאבון,
ונשאר שם,
עמוק בגרון.
לא צריך הרבה לסבול כדי לדעת שהוא שם.
בסך הכל לפנות לו דקה ביום.
דקה.
60 שניות בסך הכל.