דנה בחוף הים

חוף השרון בהרצליה תמיד מלא באנשים, חוץ מבלילה.
כשיש שמש טובה מתמלא החוף בגוון של עור שזוף ונקודות ביקיני צבעוני.
דנה התעוררה מאוחר. תוך חמש דקות היא מגיחה ממיטתה החמה לטיילת, היא גרה קרוב לחוף.
בעודה עוברת את הקשתות המסמנות את הכניסה לחוף, היא מריצה את היום הקודם בראשה, מנסה לאחוז בשאריות הפרטים שנשארו בתודעתה. היא מתמקדת בריאיון.
כשנכנסה לחדרו של אבירם האחמ"ש שערה עוד היה רטוב ממי הים. כיסא הפלסטיק עליו התיישבה לא היה לה נוח.
דנה זוכרת שאלות סטנדרטיות; האם היא חרוצה, מתמודדת עם לחץ, נמצאת הרבה בים. התשובות שלה היו קצרות וענייניות, היא הרגישה שזה היה נכון כשאמרה שתוכל לקבוע חמש משמרות בשבוע, אפילו יותר. באופן כללי אבירם היה מאוד נחמד, לזכרונה. הוא הרגיע אותה בתחילת הריאיון, הציע לה נס, למרות הביקיני הוא הסתכל לה בעיניים כמעט כל הזמן. היא שמחה אך לא הופתעה כשאמר לה בסוף הריאיון שהיא יכולה להתחיל לעבוד כבר למחרת.
כעת היא הולכת על החול בנעליה. אילו לא הייתה באה לעבודה הייתה כעת מורידה את הכפכפים. היא אוהבת את הרגשת החול החם בין אצבעותיה. היא הייתה רצה יחפה וקופצת אל תוך המים הגועשים.
דנה מגיעה אל הדק, עוברת את שולחנות הפלסטיק הלבנים הנמוכים ונכנסת אל חדרו של אבירם.

דנה יוצאת משירותי המסעדה לבושה בסינר שחור מעל ג'ינס קצר וגופייה ירוקה שיושבת עליה טוב. השיער השחור שלה אסוף, חוץ מהפוני. היא כבר מלצרה בעבר והרגישה מספיק בטוחה בעצמה, היא רצתה להתחיל לעבוד ישר.
קבוצת גולשים רעבים זכו להיות לקוחותיה הראשונים. כשהיא מגיעה לשולחן הם מחייכים אליה ומזמינים ישר. ארבעה המבורגרים גדולים עם צ'יפס, וחצי ליטר מהחבית. היא זוכרת את ההזמנה הזאת בקלות. היא לא מתייחסת למבטים העוקבים אחרי הליכתה הרחק אל תוך המסעדה.
דנה נכנסת פנימה ועוברת את דלפק המסעדה. קירותיו מכוסים קני במבוק דקיקים וסדוקים. היא מגישה מספר משקאות למספר לקוחות, וחוזרת לקחת את ההזמנה שלה המוכנה כעת על הדלפק מחוץ לחלון של המטבח, מלצרית אחרת חוטפת את האוכל והמשקאות ומעמיסה על מגשה במהירות.
אולי זה קלות הדעת שבה המלצרית לקחה את ההזמנה שלה, אולי השיער הבלונדיני הקצר שמתאים לגוון בגד הים שלה, אבל משהו בה מאוד מעצבן את דנה.
היא עומדת במרכז המסעדה ומסתכלת על רביעיית ההמבורגרים מגיעים על יעדיהם השזופים. הם צוחקים עם המלצרית, שנהנית מתשומת הלב.

ילד וילדה רצים בדילוגים בין שולחנות הפלסטיק הנמוכים ומתרחקים אל שפת המים, מזגזגים בין צעירים השוכבים על מחצלות ומכים אחד את השני במקלות ספוג ארוכים.
הגיעה ההפסקה של דנה. היא מבקשת מהטבח סלט ונכנסת לחדר השירותים.
בכיור היא שוטפת את ידיה ואז את פניה עם סבון וורוד-מסטיק, היא מתקנת את האיפור שנמרח מהזיעה ושמה דאודורנט. כשהיא יוצאת מהשירותים היא חוגרת בחזרה את הסינר השחור שהשאיר פס כהה על חולצתה.
אבירם עובר מול דלת השירותים כשהיא יוצאת. הוא מחייך אליה וקורא לה אחריו לחדרו.
דנה יושבת באי נחת על כיסא הפלסטיק.
החדר כולו עץ. עץ ופלסטיק. הרצפה מורכבת מקרשים כהים, מצופים. חלון גדול מכניס אור אל כל החדר מהקיר הפונה לכיוון הים, על פינתו נשענים מטאטא, מגב ודלי פלסטיק גדול וצהוב. אור השמש מציף את החדר בחמימות בוהקת, מסנוורת.
שולחנו של אבירם מצופה באותם קני במבוק סדוקים, מבריקים מהאור.
"איך הולך, דנה?" הוא שואל לפתע. דנה כמעט ועונה בקול שיש לה כשהיא מקבלת הזמנה.
"אני בסדר, הלקוחות נחמדים. חבל שאין מזגן בים," אבירם צוחק, דנה מופתעת מכמה קל לה לשבור את הדיסטנס איתו. "הסינר הזה ממש חם."
על הקירות תלויים עשרות חפצים שונים, כולם מתחום הגלישה, השחייה, והרביצה. "את לא באמת חייבת ללבוש אותו, אם את לא רוצה." הוא עונה לה, בקלילות.
"אה… אני חושבת שלא ידעו שאני מלצרית בלי הסינר," היא מעבירה את משקל גופה מרגל אחת לשנייה. "בסדר לי עם החום." גלשן גדול ואדום תלוי ליד מדף ועליו נרגילה קטנה, צינורה נתלה באוויר, מתנדנד קלות, הפיה מנצנצת בשמש.
"אל תדאגי, תנסי בלי הסינר, לא יפספסו אותך." הוא מחייך, אך הקול שלו נחוש.
בראשה של דנה לא עולה שום תשובה הגיונית. אולי הוא צודק, היא חושבת.
דנה מרגישה לא בנוח עוד אחרי שהיא קמה מהכיסא, ללא הסינר רגליה חשופות ובוהקות
מעור השמש החודר לחדר של אבירם דרך חלון גדול הפונה לים.

כשהיא חוזרת אל המסעדה דנה מרגישה כאילו שהיא תחת זרקור לבן ובוהק, היא יודעת שמסתכלים עליה וזה מלחיץ אותה. צמרמורת עוברת לאורך רגליה. היא עוברת את השולחנות הפנימיים ומישירה מבט קדימה.
יד גדולה מוכתמת בקטשופ מורמת לאוויר, מלווה במבט וחיוך המופנים אל דנה. היא פונה אל השולחן גדוש הכלים של הגולשים שכעת מסיימים את צלחת הצ'יפס הרביעית לפחות. היא תוהה למה הבלונדינית עם הביקיני לא פינתה להם את הכלים.
"מה קורה?" שואל אחד בקול מעט יותר רם משהיה צריך כדי שדנה תשמע "תביאי לנו עוד איזה סיבוב של גולדסטאר. וחשבון, בבקשה."
"בטח" דנה מתכופפת לפנות את הכלים המלוכלכים משולחן הקש. אין לה מקום במגש לכל הכלים, אך היא מנסה להוסיף עוד.
"זה בסדר, בסדר," אומר אחד הגולשים "תחזרי עוד פעם, לא מפריע לנו." דנה מנסה להירגע בדרכה אל המטבח, היא רק רוצה לצאת משם ולהיכנס לים, ולצוף קצת. להרגיש את החול מחליק מבין אצבעותיה…
כוס מחליקה מהמגש ונופלת.
זכוכית מתפזרת על הרצפה בצליל חד ופתאומי.
דנה מסתכלת סביבה בבושה, עוצרת דמעות מלפרוץ מבעד לעינייה. היא ממהרת אל חדרו של אבירם, לקחת את המגב שהיא זוכרת שראתה נשען על החלון.
בפנים אבירם עומד, מכניס טלפון גדול לכיס המכנסיים, שהחליפו את מקום בגד הים שלבש במשך כל היום. היא אוספת את עצמה ונאבקת להחזיק את לחציה בתוך ראשה.
"את בסדר דנה? את הפלת את הכוס שם?"
"אני בסדר… סתם עייפה קצת" היא אומרת, נשמעת כמעט בטוחה בדבריה.
"תקשיבי, המשמרת נגמרת עוד מעט… אני צריך לזוז עכשיו, נתראה מחר הא?" הוא צועד מעבר לשולחנו, לכיוון דנה העומדת בכניסה. השמש נראית מבעד לחלון, כתומה וגדולה, צובעת את הים בגוונים יוקדים.
"כן, אני אגיע. אני בסדר, אני רק צריכה לנוח קצת." ידייה רועדות קלות, היא מנגבת את עיניה כפי שהייתה מנגבת זעה אחרי ריצה.
"החום הזה עוד ייהרוג אותך.. את רגישה, זה לא טוב לך. למה שלא תבואי בבגד ים מחר?" אור השמש האדום מכסה את פניו, המבריקות מזעה. "שאר המלצריות באות ככה כל הזמן. בים, בשמש, ככה הכי כיף לעבוד, הא?"
דנה מסתכלת על רגליה. ברכיה רועדות קלות, אדומות מהשמש. היא תופסת את המגב ולא מוציאה מילה מפיה כשהיא יוצאת מחדרו. הדלת נסגרת מאחוריה.

כשבועיים לאחר מכן דנה רצה אל הים, יחפה. היא עוברת את הדק והחול עובר בין אצבעות רגליה ומתערבל באוויר בריצתה המגושמת. עורה זוהר בשמי הלילה.
דנה לא מסתכלת אחורה אל החלון אפילו פעם אחת. היא יודעת שהוא הלך מזמן. היא נכנסת אל המים הגועשים, קצף ניתז על פניה, על ידיה ועל שדייה. היא ממשיכה לרוץ קדימה, מועדת, נופלת אל המים ושוחה קדימה. עורה העירום מבריק מהמים. היא לא מרגישה יותר את החול, היא מרפה ומותירה לגלים לסחוף ולערבל אותה בתוך המים, לשטוף, לנקות. אבל המים לא מגיעים אל תוכה.
היא מדמיינת את אבירם נכנס לחדר השינה שלו, נשכב ליד אישתו והולך לישון. היא לא תדע לעולם מה קרה. דנה חושבת על אבירם שיגיע מחר לעבודה, ולא יחשוב על מה שקרה, לא יחשוב עליה, אולי הוא רק יתהה למה היא הפסיקה להגיע לעבודה. דמעות נוזלות מעיניה ומתערבבות לנצח בים המלוח, החשוך.