דמעות

כולם נכלאו באותו שדה מוקף גדר בעל שער גדול שאף אחד לא הצליח לפתוח.
היא ,הייתה ילדה קטנה. היו לה שתי צמות חומות, הילה זהובה מעל הראש, כנפיים שקופות ומנצנצות, שמלה לבנה, וחיוך שליווה אותה לכל מקום.
הם, היו חבורה של נערים מגודלים. הם לבשו שחורים , מעיניהם רשפה אפלה ,שאחרי זמן קצר הפכה לערפל תמידי שהתערבל סביבם. זה גרם להם להיות לא שפויים.
הם התחילו לענות אותה. להכות אותה , לקרוא לה בשמות גנאי, להפחיד אותה .מה לא.
אבל היא , הצליחה להתעלם, כאילו היה לה מגן שמנע את ההתעללויות שלהם. ממש גיבורת חיל.
וזה נמשך הרבה מאוד זמן אחרי.
עד שיום אחד הגיע ילד. היה לו שער חום גולש, הילה זהובה מעל הראש, כנפיים שקופות ומנצנצות, גלימה לבנה, וחיוך שליווה אותו לכל מקום.
הוא פתח את השער וקרא לה בקולו העדין. היא באה בדילוגים עליזים ועלתה על סוסו הלבן. והם דהרו משם עד קצה העולם למקום טוב יותר.
כשחבורת הנערים קלטו מה קרה , הערפל הוסר מגופם והאפלה גורשה מעיניהם. עכשיו הופיעו דברים אחרים. הופיעו דמעות.