דמעות קרות

אתה עומד באמצע הרחוב, מביט באנשים העוברים ושבים, חולפים על פנייך כשהם אוחזים את מטריותיהם בידיהם בחוזקה, ספק מתייחסים ספק לא.
אתה מתחיל ללכת ביניהם, לא עוצר לתהות מדוע הם נועצים בך מבטים.
הגשם יורד, מכה בחוזקה, אך אתה נשאר יבש.
מעולם לא נתת למים לגעת בך.
אתה ממשיך ללכת קדימה, הופך לכתם מטושטש בטיילת העמוסה.

אתה נכנס אל הפארק החשוך, הולך בלי לדעת לאן. במרכז הדשא אתה קולט ספסל ירוק יחיד, הוא רטוב, אך אתה מתיישב עליו בכל זאת. ידך מלטפת בהיסח דעת את העשבים הדקים שעשו את דרכם מעלה דרך חריצי הספסל, גורמות להם להפריח פרחים כחולים עדינים.
האוויר מתחיל להתקרר – כל כך קר עד שאתה מסוגל לראות את אדי הקור שיוצאים מפיך- אך לא אכפת לך. 'היא תבוא', אתה ממשיך להגיד לעצמך. 'היא תבוא'.
הירח הלבן משתקף במלוא הדרו באחת השלוליות הקרובות. הוא מעולם לא היה יותר עגול ולבן כמו עכשיו.
הרוח מצליפה בך בעדינות, מסתובבת לאט סביב הכובע שלך, מטשטשת מעט את הראייה שלך עד שבפעם הבאה שאתה פוקח את עיניך היא ניצבת מולך, דמות גבוהה עשויה רוח ועלים.
"זה לא מפסיק." אלו המילים היחידות שיוצאות מפיך. הגשם חוזר, תחילה בטפטופים אך שב ומכה בחוזקה. לשנייה אחת אתה חושב שדמותה תתפוגג, אך היא נשארת יציבה.
זוג עיניים לבנות מסתכלות עלייך, חודרות כל כך עמוק עד שאתה מרגיש צריבה בליבך. "אני לא יכול לעשות את זה." רעד. רעד קל מתגנב אל קולך. אתה מאגרף את ידך ומשחרר אותה, חוזר על התנועה הזו כמה פעמים עד שאתה שב להביט בה. פתאום היא נדמית קרובה יותר, וידה מושטת קדימה, כמעט נוגעת בך.
"זה לא מפסיק." אתה שב ואומר. ענן קל מכסה את הירח, וצל יורד על הארץ, מחזיר את תחושת החושך כבד. זיכרונות מתחילים לחלחל אלייך, מציפים את ראשך ומבלבלים את סדר מחשבותייך.
היא צוחקת.
דם. כתמים.
היא מחזיקה בידך מחייכת.
היא קורסת על הרצפה, זכוכיות שבורות לצידה.
ערפל לבן מכסה את הכל.
מבטה הריק שמביט בך כשאתה מרים את ראשה.
'זה כואב… לחיות-' היא נאנקה.
אתה מנער את ראשך, מתנתק מהמחשבות. היא אמרה לך פעם לא להיזכר בעבר, אבל אתה אף פעם לא הצטיינת בזה.
אתה קוטף את אחד הפרחים, מושיט לה אותו באיטיות. היא לא יכולה לגעת בו. אתה יודע את זה, היא יודעת את זה. היא מרימה את מבטה אלייך, ואתה כמעט בטוח שראית חיוך קל בזווית פיה, אך אין לדעת.
אתה ממשיך לשבת שם לצידה בשתיקה, נותן לתחושת הסיפוק שברגע להציף אותך.
"את הלכת עוד לפני שערפל הספיק להגיע אלייך. הייתי כל כך קרוב ל… להציל אותך, להחיות את הטיפה האחרונה שנשארה בך, רק עוד רגע ו…" אתה משתתק. אם רק היה לך יותר כוח, אם רק היית יותר חזק, אם רק. אבל זה לא משנה, הרי עכשיו כלום לא יחזיר אותה אלייך.
ידה מתרוממת לכיוון פנייך בכוונה ללטף את לחייך וחולפת דרכך.
פתאום אתה מרגיש שהיא תלך, שהיא תעזוב אותך שוב, ואתה לא מוכן להתמודד עם זה שוב.
לא, אתה לא מרגיש, אתה יודע.
רוח חמימה מכה בגבך, והיא נעלמת.

דמעות, דמעות קרות זולגות על לחייך, וזה כל מה שאתה מרגיש.