דמעות מלוחות.
אני לא יודעת למה בכיתי. הייתי אמורה להיות שמחה. הייתי אמורה לצווח באושר לשמיים, להודות לאלוהים על החתן שהוא הביא לי. כולם חשבו שאלו דמעות של שמחה, אבל לא הם אלו שטעמו את טעמן המלוח, העצוב. אמי ניגבה מהר את דמעותיי. לשמור רגשות בלב, היא אמרה. לכולנו כואב, תתחשבי גם בנו ובו, היא הוסיפה. לא, לא לכולנו כואב. לכם בכלל לא כואב, חשבתי. אילו צעקתי זאת בקול, הייתי נחשבת לאנוכית. אבל כאשר אני שומרת זאת בבטן, אני נחשבת לבעייתית.
כאשר אני נזכרת באירועי אתמול, אני פוכרת את ידיי. אני אמורה להתארגן ולהתייפף, חשבתי. אפילו כאשר אני לחוצה, אני גוערת בעצמי. הוא פותח את הדלת שנפתחת בחריקה. אבא היה אמור לתקן אותה כבר, חשבתי. עוד געירה, רק שהפעם באחרים. על פניו יש מבט ידעני, כאילו הוא חוזה מראש שאתחרט. איני יכולה להתחרט, כי זאת לא ההחלטה שלי. בעיניו יש מבט של מישהו שחייבים לו. אני לא חייבת לו כלום, אני אומרת לעצמי. זה ההיפך ממה שאמא אמרה. הוא מתיישב לצידי על המיטה, מניח ידו על ברכי.
"את מוכנה," הוא אפילו לא שואל.
חובה זו חובה, קולה של אמי מהדהד בראשי. אם כך, למה אני זו שחייבת? הרי לא אני הבטחתי, הרי לא לקחתי, למה אני זו שחייבת לו?
לאט לאט, עם קצב משב הרוח, הוא מתחיל להפשיט אותי. אני יודעת שאבי דיבר איתו, ביקש לכבד אותי. כאשר אני עירומה כביום היוולדותי – פרט לטבעת הנישואים שהוא קנה לי. הוא אוהב לראות את שני התכשיטים שהוא הרוויח בכספו – הוא מתחיל להתפשט גם. הפעם בקוצר רוח. הסדינים נקיים ולבנים, מדיפים ריח יסמין. אמא עוקבת אחרי המסורת, אני חושבת לעצמי. יודעת שהיא תמיד תעדיף לעשות את הדברים על פני הצד הטוב ביותר, גם אם אלו דברים רעים.
כאשר בגדי שנינו מונחים על הרצפה, הוא מתחיל בנשיקות. אני כועסת על אבא שלי. הייתי מעדיפה שזה יהיה מהיר וקצר.
בזמן שהוא לופת את ידי, מנשק את צווארי וחודר לתוכי, אני חולמת. על מקום שבו אני לא חייבת בשמם של אחרים. אני חולמת שהליטופים מגיעים מגבר שאני אוהבת והוא אוהב אותי. אני חולמת על הים, על כפות רגלי המותירות צעדים בחול. אני חולמת על אמא ואבא, על כך שאני סולחת להם, לא משנה למה שהם גרמו.
אני מתנערת ממחשבותיי כאשר הוא קם. כמעט שלא הרגשתי את מעשיו בי. הוא לובש את המכנס, מפנה לי גב כדי לשמור על פרטיותו. אני מכסה את בטני ושדיי בשמיכה, מחכה שהוא ילך.
כאשר הוא קרוב לדלת, הוא מסתובב אליי. בפניו אין שום חרטה או כאב, שום התנצלות או אשמה. הוא יוצא.
התחלתי לבכות. בוכה על החתונה. על הפעם הראשונה. על כתם הדם שעל הסדין. על אשמתם של הורי, שנקלעו וקלעו אותי איתם למצב הזה. הם אלה שלקחו יותר מדי, הם אלה שנתנו אותי כתשלום. אני בוכה על אחותי הגדולה, על כך שיכלה למנוע ממני את הכאב הזה. אמי מנעה ממנה לעשות זאת, היא הרגישה מחויבות כלפיה כי היא הבכורה. אני בוכה על אהובי, תוהה אם הוא עצוב, שכך דרכינו נפרדות. אני בוכה על עצמי, על כך שלא נלחמו עליי מספיק, שלא דאגו לי מספיק.
כאשר אני יוצאת מהחדר לבושה כל המשפחה מחכה בסלון. מחכים לראות את הסדין ה"קדוש". אני לא מבינה על מה ההתרגשות, הרי הם ראו אותו יוצא לפניי. עם ישיבתי על הספה מתחיל מטר השאלות. כל הדודות דואגות שמא כאב לי, או שואלות האם נהנתי. אמי מנסה לתפוס את מבטי, אני מרגישה זאת. כאשר היא מצליחה, היא מחייכת חיוך עצוב, ואומרת ללא קול: "סליחה."
תגובות (13)
שלום,
זאת לא הערה או רעיון לשם – עמך הסליחה. אבל בכל זאת, רציתי לבקש ממך שתכתבי בכותרת את הגילאים שאליהם מיועד הסיפור שאת כותבת (לדוגמא: 16+, 18+ וכו').
אני מניחה שלגולשים באתר הזה, ילדים או בני נוער צעירים, כאלה שהתוכן הזה לא מתאים להם, לא יהיה נעים למצוא את עצמם קוראים סיפור שהתוכן שלו לא הולם את גילם. (פרסמתי על זה הודעה באתר, את מוזמנת לקרוא).
תודה מראש :)
הי.
יום אחד, בעתיד הלא רחוק, אני מקווה שתסבירי את המשיכה לנושאים שאת בוחרת לכתוב עליהם. לגבי הכתיבה עצמה, היא טובה, זורמת. התמונה של הדינמיקה המשפחתית – גם שלא מפורטת מדי – ברורה, בעיקר בין הגיבורה לשאר הדמויות, האם, האחות וקצת האב.
משהו הפריע לי בקריאה וגם אחרי קריאה שלישית, קשה לי להסביר מה בדיוק. מצד אחד אני סובל מרגישות יתר והנושאים האלה כואבים לי, אפילו כשמדובר בסיפור פרי הדמיון, מצד שני לא הרגשתי את הזעזוע הרגיל שאני מרגיש, וחשבתי שאולי דווקא זה מה שהפריע לי. כלומר סוג של סלחנות מצד המספרת, במקומות שאני מרגיש כעס.
היו כמה פרטים קטנים שהיו פחות ברורים לי, אבל לא ברמה שפגעה בתמונה שציירת.
הייתי שמח לראות תגובות נוספות, אולי מישהו יצליח להסביר את מה שאני מתקשה. אני אמשיך לחשוב על זה.
אהבתי מאוד את הכתיבה. היא זורמת וקולחת. למרות שבאמת הרגשתי קצת יותר מידי קבלה מצד המספרת. כאילו היא לא מספיק כועסת על העוול שעשו לה, ולא חושבת שיש דבר מעט חולני בדבר שאמרו לה לעשות. יכול להיות שזו רק אני, אני לא יודעת. היה נחמד אילו היה קצת יותר רקע על הסיפור. מה קרה שם בדיוק אשר גרם להוריה לגרום לבת שלהם לעשות דבר כזה? או אולי קצת יותר קנאה בבת הבכורה, אשר לא הייתה צריכה לעשות זאת לעצמה, ולכתוב על המסורות במשפחה שמן הסתם תרמו לאירוע. אני חושבת שהמספרת צריכה להיות קצת פחות אדישה. לחוש יותר…השפלה. זעם, חלקיק של חוסר הבנה. לא יותר מידי, כי יש משהו ממש טוב בדרך שכתבת את הסיפור, בלי יותר מידי פרטים, אבל אני חושבת שעדיף להוסיף עוד מעט רקע לסיפור.
היי, תודה לשתי התגובות.
באשר לך, גידלווין, גם לי אין מושג למה אני בוחרת לכתוב על הנושאים שאני כותבת עליהם. כנראה זה בא ממקום של סקרנות ונסיון להזדהות עם צדדים אחרים בחיים.
בנוגע לחוסר הזעזוע – אני אוהבת לזעזע – הפעם זה הרגיש לי יותר מדי. אני לא יודעת אם זה נובע מחוסר ההזדהות שלי עם הדמות, אבל מה שכן, אני יודעת שאחת הכוונות שלי הייתה ליצור לדמות תדמית אדישה. יכול להיות שאם היחס של משפחתה כלפיה היה יומיומי – מה שכן התכוונתי שיהיה, אבל לא רציתי למרוח במילים – אולי האדישות שלה הייתה מובנת.
רציתי להראות שגם עם כל הכאב והכעס שהיא חשה, היא עדיין לא יכולה לעשות כלום. היא נמצאת במקום חסר אונים. (מה שקצת הזכיר לי נשים מפעם, שחייבו אותן להתחתן בגיל צעיר, בשידוך).
אני יכולה גם לטעון שהשתמשתי באדישות כמין תשובה לשאלה "איך אני הייתי מתמודדת עם זה במקום הדמות?" יכול להיות שהרגשתי שאני הייתי מפתחת אדישות.
כשאמרתם שאתם מרגישים יותר מדי קבלה מצד המספרת, שמחתי. הסיבה נמצאת בפסקה הקודמת.
יכולתי לכתוב יותר רקע, אבל לי אישית, קשה לקרוא סיפורים ארוכים, ויכול להיות שחשבתי ש"מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך…". לא יודעת. בקיצור, תודה לכם! מעריכה כל תגובה, ואני אנסה לכתוב גרסה נוספת לסיפור – לא מבטיחה שהיא תיהיה טובה – שבה הדמות יותר כועסת, ויש יותר רקע לסיפור :)
היי!
אז אני דווקא ממש נהנתי מהרעיון של הסיפור, כי לי אישית מאוד קל להתחבר לדמויות מהסוג הזה וסיפורים על נושאים כאלה. אני חושבת שכתבת את זה מקסים, הכתיבה ממש זרמה והפרוט היה נהדר. ואני מסכימה שהייתה סוג של ניגודיות בדמות הראשית. כי מצד אחד היא אמרה שהיא כועסת על במשפחה שלה וקשה לה לסלוח להם ומצד שני היא הראתה קבלה של המצב ואפילו מעט אדישות. אבל איכשהו לבלבול הזה יש גם קסם מסוים. אני רואה את זה ככה. היא מאשימה את המשפחה שלה אבל היא גם מבינה אותם, והיא כנראה ידעה שבסופו של דבר זה יקרה אז היא הספיקה להתכונן נפשית לרגע המזעזע הזה. וזה משהו שמאוד מעניין לראות ולחשוב עליו.
בכל מקרה אני חושבת שיצא לך פה משהו מקסים ואני מחכה לעוד קטעי כתיבה ממך :)
תודה רבה!!
תמיד שמחה לשמוע מילים טובות, ועוד יותר, לשמוע על הזדהות של אנשים עם סיפוריי!
זה ממש מעודד לשמוע שהבנת את הכוונה הנסתרת :)
עכשיו, כשיש עוד מספר תגובות, אז אני רוצה להוסיף.
1. לפני שאת ממהרת לשכתב. לא אמרתי שהדמות צריכה להיות כועסת. אמרתי שאלה התחושות שלי. הדמות בהחלט יכולה להיות אדישה. לגיטימי.
2. אני לא בטוח שהדמות כרגע היא אדישה. החוסר אונים כן מורגש, אבל את כן כותבת על רגשות. הגיבורה בוכה, חושבת על משפחתה, אהובה ומעלה שאלות (המון שאלות). אדישות היתה באה לידי ביטוי כתיאור קר ועובדתי של האירועים. כאילו זה קרה למישהי אחרת ולא לה עצמה, ואיזו חוסר אכפתיות.
3. לגבי ההצעה של אתנה, להוסיף רקע לסיפור, הייתי נזהר. אם הסיפור היה רגע שיא בתוך סיפור רחב יותר אז זה כמובן היה מתאים. אם את מתכננת להשאיר את זה האירוע כסיפור קצר, חשוב שמידע לא יגזול את המיקוד. כבר עכשיו זה די ברור שהמשפחה נקלעה לחוב, והחתונה וכל מה שקורה, הם הפיצוי לחוסר יכולתם לשלם את החוב. אני חושב שתוספת צריכה להיות רק כזאת שמוסיפה לטראגיות של הסיפור, אחרת הייתי משמיט.
4. יש כמה דברים שהייתי משנה:
"כאשר אני יוצאת מהמקלחת כל המשפחה מחכה בסלון" – "יוצאת מהחדר" עדיף לטעמי, זה מייצר דימוי בראשו של הקורא, של מישהי שיוצאת עם מגבת לסלון. אפשר להוסיף שלב של מקלחת עם מחשבות נוספות, אני מניח שהמחשבות העולות בסיטואציות הנ"ל. לנקות את עצמה, ריח וכדו'
"מחכים לראות את הסדין הקדוש" – הסדין הקדוש במרכאות כפולות. הגיבורה יודעת שמה שקרה בחדר אין לו קשר לקדושה.
"אני לא מבינה למה ההתרגשות" – "על מה ההתרגשות"
"אמי מנסה לתפוס את מבטי. כאשר היא מצליחה, היא מחייכת חיוך עצוב, ואומרת ללא קול: ”סליחה.” "
אני מתנצל מראש. זה כנראה יהרוס את החרוז, אבל זה לא הגיוני שמספרת בגוף ראשון, תדע שאמה מנסה לתפוס את מבטה.
אולי הפוך. אני מנסה לכוד את מבטה של אמי. כאשר אני מצליחה…
תודה!
אני חייבת להודות, שלא התכוונתי להתחיל לשכתב… (אני אוהבת את הסיפור כמו שהוא).
עם זאת, אני שמחה לשמוע על התיקונים – והפעם אני באמת אתקן לפיהם.
זה מוזר, תמיד כשאני קוראת סיפורים של אנשים לא עולים לי תיקונים לעברית הטכנית. כנראה שהעברית היא לא שפה יפה כלפי :)
תודה – ומתקנת.
בנוסף – שכחתי להוסיף – לדעתי כן ניתן "לתפוס" את מבטם של אחרים. כאשר מסתכלים עלייך, את מרגישה זאת. כאשר מנסים לתפוס את מבטך – את מרגישה זאת. (או לפחות אני). ובנוגע לחרוז, עד שיוצא לי חרוז בטעות – אני לא אמחק אותו גם אם כתבתי בטעות "מכתבה אשר מונחת על שולחן טובה." :)
"חובת הבת" משהו בסגנון הזה. זה השם שהייתי בוחר. או משהו אחר עם המילה "חוב". אולי פשוט "החוב".
"פירעון חוב" בגלל המצלול בין המילה פירעון למילה פורענות.
תודה רבה על ההצעות לשם, אני אחשוב עליהם :)
אהבתי את הסיפור הכללי, הוא עצוב ומרגש