דמעות מלוחות מדי

כשהודיעו לי שנשארה לי רק חצי שנה לחיות לא בכיתי. ישבתי בשקט על המיטה הקודרת הזאת של החולים בבית החולים, לא ידעתי מה להגיד ומה לחשוב. אמא פרצה בבכי קורע לב אבל אני לא הבנתי אותה בכלל. אבא גם כן בכה, אבל הוא בכה בבית כשהצצתי דרך החריץ הקטן של האמבטיה, הוא היה אדום ובכה, פשוט בכה.
לא הבנתי למה הם בוכים, הייתי רק בת 9 כשקיבלתי את התגובה הזאת. בכלל לא אהבתי לבכות כי היה לדמעות טעם מלוח מדי, של מלח או טעם דיכאון חריף. בימים הכי קודרים שלי אף פעם לא בכיתי, חשבתי למה לבכות? זה יעזור במשהו בכלל? אני עדיין יכולה לחיות רק חצי שנה, הדמעות לא יעזרו בשום דבר, רק יגרמו כאב ראש.
לרופא בבית החולים ההוא היו עיניים יבשות, הוא לא בכה ראיתי בעיניו את הניסיון שלו. כנראה זו לא פעם ראשונה שהוא מודיע למישהו שיש לו זמן קצר לחיות את החיים. המשכתי להסתכל על הרופא במבט של 'אני לא יודעת מה קורה פה' והוא רק שתק והביט בי במבט 'את עומדת למות.'
כולם שתקו באותו רגע, חוץ מאמא שבכתה והשמיעה צרחות כאב בלי הפסקה. כשהיינו במכונית של אבא כולם עדיין שתקו, לא היה מה להגיד בכלל. רק להמשיך לטעום דמעות מלוחות.
אני זוכרת שהתקופה של החצי שנה האחרונה הייתה רגילה. אף אחד לא בכה יותר, אף אחד לא היה עצוב ואף אחד לא ידע מה להגיד ואיך להגיב לזה. הייתי עם החברים שלי רוב הזמן כי אמא ואבא לא היו הרבה בבית, סבתא וסבא גרו בצפון הרחוק אז לא הייתי יכולה לבלות איתם את החצי שנה שנשארה לי בחיי הקצרים. כשעברו 6 החודשים במהירות אמא הייתה בוכה כל יום בשבוע מאד שה6 חודשים עברו, במיוחד כשהגיע זמני לעלות לשמיים. כל מי שהכרתי ב9 שנים הקצרים שלי היה בהלוויה. ואני? אני סוף סוף בכיתי, דמעות מתוקות.