דממה רועשת

אני הולכת ברחוב, ראשי נעוץ במדרכה והמחשבות שלי מתרוצצות במוחי.
הרחוב שקט ואני לא מסוגלת להתמודד עם הדממה הזו כרגע,
אז אני פשוט מוציאה את האוזניות שלי ובוחרת את השיר הכי רועש שיש לי בטלפון.
אני מניחה שידעתי שזה יסתיים ככה, שהייתי אמורה להיות מוכנה לזה,
אבל איכשהו שום דבר לא באמת יכול להכין אותי לכאב של שברון הלב.
לא משנה כמה פעמים זה קורה, לא משנה כמה אני בטוחה שזה עומד לקרות, אני בחיים לא באמת מצליחה לעצור את ההרגשה, לא יכולה לגרום לעצמי להרגיש פחות שבורה.
פעם אהבתי את השקט, נהגתי לחפש אותו, אבל במצבים כאלה אני מוצאת אותו רועש מדי, אני מגלה שהוא מכאיב לי באוזניים ואני עושה הכל בשביל להתרחק ממנו.
הדממה פשוט גורמת לרגשות שלי להיות רועשים מדי.
אני מנסה לברוח מהמחשבות שלי, יודעת שהן לא יעשו יותר מידי לטעמי כרגע,
אז אני מוצאת את עצמי באמצע הליכה שלאט לאט הופכת לריצה בתקווה שהעייפות תעלים את הקולות.
אני ממשיכה לזוז, מקווה שבשלב מסוים אוכל להפסיק לשמוע את המילים שלו,
שבקרוב אני אוכל להפסיק לשמוע אותו אומר לי שאני לא הייתי חשובה לו כמו שהוא היה חשוב לי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שיצאתי מהבית שלו ועד שהחלטתי לעצור בסופו של דבר,
אני רק יודעת שהבנתי שאני לא יכולה לנשום יותר.
אני שונאת את ההרגשה הזאת, את חוסר האונים, את הידיעה שזאת אשמתי שזה בכלל קרה.
אלוהים למה חשבתי שמגיע לי להיות נאהבת?