דמויות

אני יושבת וחושבת.
מישירה את המבט לכיוון הקיר הלבן.
ובוהה.

המחשבות מתרוצצות לי בראש,
כמו ילדים קטנים.
בועטות ודוחפות,
צועקות ובוכות,
קורעות ושוברות.

אני מרגישה שהראש שלי,
פשוט כמשמעו, עומד להתפוצץ.

הזמן לא מסתיים.
הנצח הקיומי ארוך,
קשה מנשוא.

אפשר לראות,
איך הדממה עומדת במרכז החדר, ובכל זאת, כל כך רועש – המחשבות.
אפשר להרגיש,
את הדם זורם בגוף.
אפשר לשמוע,
את פעימות הלב.
אפשר לחוש,
איך הגוף מתפרק, לאט לאט, ביחד עם הנפש שאבדה כבר מזמן.

העולם הגשמי הוא בסך הכל מציאות הולוגרפית,
הדמייה תלת מימדית,
פרק בספר שמונח על מדף ספרים בתוך ספרייה,
סרט שמוקרן על מסך לבן.

נפלתי בתור דמות מסוימת בסיפור מסוים, דמות חסרת מזל.
אני יכולה לצאת מהסיפור ולכתוב תפקיד חדש לדמות הזו.
בהחלט יכולה, אבל האם מסוגלת?

בסיפור הזה נכתבו כל כך הרבה דברים יפים,
וגם כאלו שפחות.
הסופר מוכשר מאוד,
האם אני חזקה מספיק בשביל להחליף אותו מתפקידו?

פרקספקטיבה.
הכל תלוי בנקודת המבט.
אפשר לבחור אם להסתכל מעייניו של המספר
או מעייניה של הדמות.

הכל זה כלום – שום דבר לא בעל משמעות.
אבל אפשר להעניק משמעות,
לפרטים הקטנים,
לאותיות, למילים, ולמשפטים, שמרכיבים את הסיפור.