דם

הדם מבעבע בוורידיה,
הלב שלה דופק.
היא מרגישה את זה. את הכל.
כולם עזבו אותה. היא נשארה לבדה.
רק היא, והסכין.
והדם שלה, שזורם במורד גופה.
צובע את הלבן באדום.
היא רוצה לסיים עם זה כבר. נמאס לה.
היא מודה לכל אדם שעוזב, כי ככה הם לא יסבלו יותר. רק היא.
וזה בסדר, היא רגילה.
כל חייה, השתמשו בה. ניצלו אותה. הרסו אותה.
גרמו לה לחרדת נטישה.
לחתוך את וורידייה.
לרצות למות.
ואת, כן כן, את .
היית הכל בשבילי.
הייתי מוותרת על הכל בשבילך.
היית האחות, שמעולם לא הייתה לי.
היית.
אבל, זה מעולם לא היה הדדי.
תמיד לקחת אותי כמובן מאליו.
כי תמיד הייתי שם.
בצל מאחורייך.
מהיום, זה ישתנה.
אני כבר לא הצל שלך.
בעיקרון, אני כלום.
בשבילך.
בשבילי.
בשביל כולם.
תודה שעזרת לי להבין את זה.
אלו היו 13 שנים נוראיות.
בבקשה אל תתנו לי לסבול יותר