דם החופש

היא סקרה גופתו השרועה ברפיון על גבי מרצפותיה הכהות, ולגופתו אף ולא תזוזה אחת, לראשונה זה זמן רב, דמם גופו, דממה מחשבתו, לראשונה זה זמן רב- שקטה נפשה.
היא קרבה ידה אל פיה באימה, נפעמת, מניחה באין יודעין כי בהלה קלה אופפת מחשבתה, בלבול מציף תהיותיה, ותהיותיה ארוכות, אינסופיות, פעימות ליבה מאיצות קצבן, נשימתה נעתקת מגופה לאיטה, להנאתה, לבהלתה הדוממת.
אט אט החלו תהיותיה מציפות מוחה בחוסר הגיונותן המוכר, מערפלות חושיה, לוטפות גופה בחוסר יכולתן המובהק, מרתקות גופה לקרקע הקופאת למגעה, אריחי השיש עליהם ניצבה ישובה, רועדת, מבועתת.
"מה.. אעשה.. עכשיו..?.." יבבה בכאב, כאבה מפלח ליבה, דמעותיה מציפות זגוגיות עיניה, מטשטשות ראייתה, עושות דרכן במורד פניה, נחילים דקיקים ומלוחים, חסרי מעצורים, חסרי תהיות.
היא הסבה מבטה אל עבר מעילו הניצב בנוחות על גבי כיסא המתכת לצד שולחן המחשב הרעוע, המאובק, סוקרת במבטה אחר דבר מה היעיד על זהותו, אוזרת כוחותיה ומתייצבת על רגליה, עושה דרכה בצעדים רכים, הססניים, אל עברו.
היא הניחה לאצבעותיה להחליק דרכן במורד כיסו, לחפש אחר עצם מוכר, ארנק מה, טלפון, תעודת זהות, אך לשווא. היא נאנחה עמוקות, מעבירה אצבעה לרוחב עינה, סופגת דמעותיה, מנקה פניה מסממני הכאב- מנקתן בסממני מותו, בסממני דממתו הנצחית.
היא עשתה דרכה אל עבר דלת היציאה האחורית, תפיפותיה הן כאין וכאפס, והלוא גופתו כקליפה ודבר מה אינו מתקיים לפנימיותה, למעמקי ונבכיה. היא נשמה עמוקות, מחלה בריצה קלילה הנעשית אט אט כמנוסת בהלה חסרת מעצורים.
"דמי לידייך.." לחש לאוזנה חרישית, לקולו מתגנבת צרידות מאיימת, אך היא כחירשת- אינה שומעת, אך היא כאילמת- אינה מגיבה.
"את איך שנעלמתי… את.. את" הוסיף בלחישותיו, והוא ניצב לכל עבריה, אך היא כעיוורת- אינה רואה, אך היא כאילמת- אינה מגיבה, אך היא כחירשת. אינה שומעת.
הוא צחקק, צחוקו קליל ונמרץ כהרגלו, קופץ אגרופו בזעם עצור, חורט לידו כלידה, מניח לניחוח דמו העולה לחדור, לאפוף מוצא קיומו האחרון, דמו הספוג לבגדיה, דמו הספוג לנשמתה.
הוא חייך חיוך עקום, ערמומי כהרגלו, ממתין כי תעצור ממנוסתה. והנה עצרה, ואיננה נסה עוד. כעת ניצבה כלמרכז מקום חסר מוצא, משוחררת, חופשיה.
"וכעת אינני יכול לפגוע בך עוד.. נעלמתי.. אינני עוד.. כעת, אני רוח." מלמל חרישית, ניצב כנגדה, העובדה המוכרת, העובדה הידועה אך כי לא תדובר עוד, העובדה המקשה לנפשו מנשוא, הסיבה המובהקת למותו.
וכעת הוא נעלם, איננו עוד. כעת הוא רוח, ואיננו יכול לפגוע בה . לא עוד.