דינוזאור

המועקה שבחזי לא תעלם, כבר הבנתי.
היא כמו הכדורים האלה, או הדינוזאורים, שכששמים אותם במים הם מתנפחים. כשאני טובעת היא גדלה.
טובעת במה? טובעת בעצמי, בבדידות, בפחד מן הלבד.
כשמזכירים לי איך החיים נראים אם לא הייתי אני, על אהבה, על ידיד.
אז כל הרגשות מציפים אותי ואני טובעת והדינוזאור שבחזי גדל וגדל וגדל וגדל עד שהוא מגיע לגודל עצום ואני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ ואז אני מכריחה את עצמי לחשוב על חצי הכוס המלאה או לא חשוב בכלל ואז הוא מתפוצץ.
ואז הוא מתפוצץ ויש שקט בחזי, רוגע מנחם שנמשך רק למספר דקות, או ימים.
ואז מישהי מספרת לי על חיי האהבה שלה ועל הידיד המושלם שלה שהיא מדברת אתו על כדורגל והדינוזאור גדל וגדל וגדל והרגשות מציפים אותי והרצון לעזוב מתחיל לשלוט בי והוא גדל ואין לי מקום לנשום והוא גדל ואני לא מצליחה והוא גדל ואני מרגישה כאילו בעוד מספר דקות אתפוצץ והוא גדל ואני לא מצליחה לנשום והוא גדל ומתפוצץ. מתפוצץ. מתפוצץ.
אבל אז הוא יחזור לגדול, נכון? אל תשקרו לי, הוא יחזור לגדול, נכון?
המועקה שבחזי לא תעלם, כבר הבנתי.