תאונה, והבלבול שאחריה.

לין הלכה במסדרונות הלבנים להחריד של מרפאת הנפש, שם חיכה לה דילן, פעם נוספת. מבטה ננעל על אחת מדלתות העץ שהמספר 2634 נכתב על שלט המתכת שנקבע במרכזה. לשם הרופאים שלחו אותה, שם דילן מחכה לה. היא פתחה את הדלת בהיסוס, מקווה שלתפוס את דילן במצב רוח טוב, אך הוא רק ישב על קצה המיטה ורגליו מתנדנדות מקצה כמו רגליו של ילד קטן. מבטו ננעץ נחושות ברגליו ותלתליו השחורים והעדינים מכסים את ראשו "דילן…" לחשה לין. הוא המשיך לשעשע את עצמו במבט על רגליו, "דילן." אמרה בקול רם יותר, הוא מצמץ כמה פעמים, ומבטו הירוק נישא עליה. מערבולת רגשות הציפה אותה, כמו כל פעם שראתה את דילן. "לין?… לין זו את?…" הוא שאל בקולו הילדותי, דילן היה בן שבע-עשרה, אך מבחינה רגשית ומנטלית היה ילד לכל דבר. לבה נחמץ, הם התראו לפני שבועות אחדים, ומאז מראה לא השתנה כמעט, אך זיכרונו של דילן היה… מוגבל, מאז התאונה. "כן זו אני. התגעגעתי אליך. מה שלומך?" היא אמרה בחיוך מאולץ. שרידי השמחה נעלמו מיד מעיניו של הירוקות, עורו השזוף והקורן הבליט עוד יותר את יופיין. "לא טוב לי פה, בבקשה תיקחי אותי, אני לא אהיה משוגע יותר אם תיקחי אותי מכאן, אני אנסה לפחות." הוא כמעט התחנן, רין כל כך רצתה להסביר לו שהיא הייתה רוצה לקחת אותו איתה, אבל לכאן הוא שייך. אין טעם לבלבל אותו, גם ככה כנראה לא ממש יבין. הרגשות שבה התעצמו בבת אחת, שמחה, התרגשות, עצב, געגוע, כמיהה, תסכול, ואהבה, פעם היה שם גם כעס, המון המון כעס. אך היה לה קשה לכעוס על מישהו שבוכה כל כך הרבה. "אתה צריך להישאר כאן דילן, אבל בינתיים אני יכולה להיות איתך, בו נהנה מלהיות ביחד." היא אמרה, דילן השיל את מבטו וזז הצידה קצת, תופח על המקום שהתפנה בידו המצולקת. הוא יצא מהתאונה 'בשלום' אבל עם פציעות ראש קשות מאוד, הרופאים אומרים שזה מה שכל כך מבלבל אותו, זו הסיבה שכל כך קשה לו להתרכז, או להישאר ער ליותר מעשרים דקות. אבל רין ידעה שזו לא הסיבה היחידה, הוא לא מסוגל להבין מה קורה סביבו כי הוא כל כך עסוק בלנסות להבין מה קרה אז, איך הוא הגיע למצב בו אנה מתה והוא חי. אנה, זו מי שדילן אהב באמת, הוא לא יאהב מישהי אחרת לעולם. הרופאים אומרים שאולי, רק אולי, הוא יחלים בעוד כמה שנים. אבל לרין היה ברור שגם כאשר יחלים לא יצליח לחזור לתפקוד מלא, לא כל אנה לא לצידו. היא התיישבה לצידו בהיסוס, כל שריר בגופה רצה פשוט לנשק אותו, אבל זה יהיה שפל מצידה, לנצל את חולשתו ובלבולו, שלא לדבר על זה שגם אחרי מותה, דילן נאמן לאנה. לפתע הוא משך אותה לחיבוק, גופו השרירי והרזה נלחץ כנגד שלה כמו שתמיד קיוותה שיעשה. ידיו החזיקו את גופה באחיזה מגוננת, לרגע פניהם היו זו מול זה וקצות אפיהם כמעט נגעו. "אני אוהבת אותך." היא פלטה, ומיד הניחה את ידיה על פיה בבהלה כאשר עיניו של דילן התמלאו חום, לפתע היא ראתה קמצוץ מדילן הישן, זה שהיה צוחק כל הזמן, שהיה מספר בדיחות ציניות, שתמיד היה מגן על ידידתו. ואותו דילן הוא זה שהיא נשקה עכשיו, והדילן הזה לא הדף אותה, אבל גם לא נישק חזרה. הרגע המושלם הזה נמשך במשך שניות אחדות עד שהוא הדף אותה בפניקה "לא!!! מה עשיתי!!! אני כל כך מצטער!!! אנה אני כל כך מצטער!!!" הוא התייפח בצרחות, "דילן תרגע! אל תבכה!" לין מצאה את עצמה כמעט מתחננת בפניו. אם ימשיך לצרוח ככה הרופאים יבואו, מספיק שהייתה צריכה לתת להם לאשפז אותו בבית משוגעים, היא לא הייתה מוכנה לאבד אותו כל כך מהר לערפל התרופות. היא רחנה לצידו שהיה מקופל לכדור על הרצפה והתייפח בצעקות. ידיה של לין נעו מעצמן על כתפיו ואחזו בהן במגע מנחם. "אנה! אנה שלי!!!" הוא צועק ביאוש, הדמעות נבנו גם בעינה של לין. כל כך קל היה לפרוץ את המעטפת השלווה של דילן, כל כך קל היה לגרום לו להיזכר בהכל. "אנה… אני כל כך מצטער אנה…" הוא הפסיק לצרוח, אבל לא הוקל ללין, כעת הוא רק ישב ובהה בחלל. "דילן?…" היא לחשה, משהו בה פחד לשבור את הקיפאון שלו. "אנה… מה עשיתי לך אנה…" הוא לחש, "אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא מבין! מה קרה?! אני לא מבין! למה?! למה?! היא מתה?! איך?! מה קרה?! אני לא מבין! היא הייתה חיה לפני כמה שעות!" הוא צועק, הדמעות נבנו בעיניה של לין, עברה שנה וחצי מאז התאונה, ההורים של דילן בקושי באו לבקר אותו, הם הדחיקו את העובדה שהבן הבכור שלהם כבר כנראה לא יחזור, והעדיפו להתעסק בשלושת ילדיהם הצעירים יותר. הורחה מוכי היגון של אנה לא חיבבו את דילן מעולם, כל חבריו היו בעצם החברים של אנה ששנאו אותו בשקט במשך שנים. כולם מלבד אחת, לין הייתה האדם היחיד שנשאר לנער העצוב והבודד הזה. "דילן, היא מתה לפני שנה וחצי, אתה כאן כבר שנה, ההורים שלך באו לבקר שלוש פעמים בכל הזמן הזה, אני באתי כל שבוע, אתה זוכר שהביאו לך את הפרחים? אתה זוכר? זו אני דילן. אנה כבר איננה, אבל אני כאן. בבקשה ממך תקום, שנינו יודעים שאתה יכול, אתה רק מפחד, שנינו יודעים שאתה לא נותן לעצמך להחלים כי אתה מפחד מהצלילות שתבוא אחרי זה." היא הטיחה את האמת בפניו, הוא מצמץ כמה פעמים ואז בהה בה ונעמד בדממה. "מה שם המשפחה שלי?" היא שאלה, בוחנת את ידידה משכבר הימים. הוא בהה בה במבט אטום, "דילן…." קולה נמלע כאב, "מה שם המשפחה שלך?" שפתו החלה לרעוד "אני… אני יודע את זה… אני…" הוא התאמץ, אם יצליח להיזכר… בלין הייתה תקווה שאם יצליח להיזכר בפרט הזה המשמעות תהיה שהוא הרפה, שהוא התגבר, ונותן לעצמו להחלים. "וויליאמס." הוא אמר לבסוף, עיניה של לין נאורו, היא חיבקה אותו במפתיע, דילן חייך, הוא שמח שהיא כה מרוצה ממנו. "ושלך הוא קיין." הוא הכריז בעליצות. "אתה צודק,"

אחרי שישה חודשים דילן החלים מספיק כדי לחזור לביתו, אך הוא העדיף למצוא דירה משלו, לין גרה איתו על תקן משגיחה. עדיין יש לו התקפי בלבול לפעמים, אבל רוב הזמן הוא צוחק ומחייך. ממש כמו פעם.
רק שהפעם לין היא זו שהוא צוחק איתה.