דילמה – פעם ראשונה

.
הקפה היה קר מדי והקרואסון חם מדי. אני אוהב את זה בדיוק להיפך. יש כאן בעיה, כלומר חצי בעיה. הקרואסון יתקרר בסופו של דבר אבל הקפה לא יתחמם מעצמו. אז מה לעשות? להתנחם בחצי צרה? לראות את חצי הכוס המלאה והקרה במקרה זה?
אולי אכניס את הקרואסון לתוך הקפה כך שבטח תהיה איזו נקודה סבירה באיזון בין שניהם, אבל אז המרקם של המאפה והטעם של המשקה יינזקו. מצד אחד השגתי את מבוקשי מצד שני פגמתי בהנאתי הרגעית. בעיה.
בזמן שאני מנסה לפתור את הפלונטר שנקלעתי אליו הקרואסון התקרר והוא כבר ראוי למאכל. זה מה שחשבתי. הביס הראשון עוד היה בסדר, בשני התעוררו בי ספקות ובשלישי הכל נעשה ברור. המאפה לא אכיל בעליל. יבש, לא טרי ובעל מרקם של נייר זכוכית. אפילו הבחנתי בנקודות קטנטנות וכחלחלות, שבגבינה צהובה ובמדינות מסוימות היו מתקבלות בברכה, אבל בטח שלא על הדבר הזה שמונח מולי.
מצד אחד יכולתי להחזיר אותו, לקבל חדש עם תקווה שיהיה טרי ומוצלח יותר מקודמו, או לפחות להזדכות על כל העסק. מצד שני יש לי לעיתים קרובות מין רצון מטופש ולא הגיוני לנסות להסתדר בכל זאת ולהוכיח בעיקר לעצמי טענה מיותרת שבסופה פרס בדמות קלקול קיבה. כך מצאתי את עצמי נוגס בבצק הקשה שהפך לדביק וטפח עם כל ניסיון לפרק אותו כמה שניתן, כדי שלא יפצע לי את מערכת העיכול.
כעבור כשעתיים, תוך שאני מטייל להנאתי בשכונה, הרגשתי פעימה חלשה בתחתית הבטן. מיד אחריה הופיעו עוד כמה. כשהקצב הלך וגבר היה לי כבר ברור שחששותיי התממשו – יש לי קלקול קיבה.
מצד אחד הייתי יכול לנסות להתאפק, לרוץ בשיא המהירות לביתי, להיכנס לשירותים המוכרים ולהתפנק עם עיתון או ספר טוב. מצד שני היה לי ברור שלא אספיק להגיע הביתה ובגינה הראשונה שנראתה לי מתאימה, רוקנתי את מעיי, כמו שאומרים.
חשתי הקלה. אך לא להרבה זמן כי בדיוק כשסיימתי את העניינים נפתחה דלת של בית סמוך וממנה יצא בצעקות בעל הבית, אוחז בידו שתי שרשראות כשבקצה כל אחת מהן מחובר רוטווילר עצבני וכל החבורה עושה את דרכה לכיווני.
מצד אחד הייתי יכול לברוח כל עוד נפשי, בתקווה שהכלבים ישארו קשורים לבעליהם. מצד שני אכן נסתי על נפשי בלי לבדוק מה מצב הכלבים.
לבסוף הגעתי הביתה. מצד אחד אני יכול להמשיך בסיפור, מצד שני אפשר לסיים אותו עכשיו.

© כל הזכויות שמורות לגלעד אימס