דיכאון

הדיכאון לא עזב אותי, כמו חיית טרף המסרבת לעזוב את טרפה. הוא נגס בי לאט לאט כאילו הייתי מאכל טעים ועסיסי. הוא נגס בתוכי גופי, כך שמעל פני השטח, גם אם התאמצו עד מאוד לא יכלו לראות דבר. הוא נגס בי עד שנשארתי רק גוף ללא נשמה. נשמתי, זזתי ודיברתי אך לא באמת חייתי. שקעתי עמוק בתוך הדיכאון, אפילו הקרובים אליי ביותר לא ידעו מה עובר עליי. ניסו להציע לי כל מיני תרופות נגד דיכאון, אך הן לא עזרו ורק דיכאו אותי יותר. גססתי מבפנים, נשמתי זעקה בתחנונים לעזרה אך הייתי כלואה עמוק עמוק בתוך הבור השחור, שנקרא דכאון. הייתי יושבת שעות שלמות על מיטתי ובוהה בקיר הישן והמתקלף. לפעמים, במקרים קיצוניים אף חתכתי את זרועי הדקה המלאת ורידים כחולים וסגולים. אהבתי לראות את הדם האדום והיפהפה זולג מהחתך הקטן ונופל לרצפה הלבנה בעדינות. השילוב של האדום העז על הלבן הרך תמיד זעזע אותי, העביר צמרמורת גדולה בכל רחבי גופי, אך היא הייתה צמרמורת נעימה. הדיכאון שיגע אותי, חלחל לכל חלק וחלק בגופי הקטן, לא נתן לי מנוחה ולו לרגע קט.
יום אחד, לא יכולתי לשאת זאת יותר. ישבתי על מיטתי הרכה ואימצתי את ברכיי לחיקי, נשענת על הקיר הקר. הדמעות החלו לזלוג ללא הרף בלי שום סיבה, זה קרה לעתים קרובות אך בפעם הזאת היה בהם משהו שונה. משהו מיוחד. חשבתי על חיי הנוראיים והבלתי נסבלים, חשבתי על הכל, והדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי האדומות. חשבתי ופתאום עלה בי דחף עז, מין ניצוץ לא מוכר. קפצתי מהמיטה במהירות ורגליי נחתו על הרצפה הקשה בחוזקה. התעלמתי מהכאב הקטן שקפצץ בכפות רגלי ונעלתי את נעלי הספורט הישנים והמלוכלכים שלי. עקפתי בריצה את החדר של אחי הגדול, דלתו האפורה הייתה סגורה ומחדרו בקע מוזיקת רוקנרול חזקה. עברתי בריצה את הדירה הקטנה ועצרתי כשהגעתי לרחוב הצר. 'כמה זמן לא הייתי בחוץ מרצוני החופשי.' חשבתי לעצמי בתערובת רגשות עזים והתקדמתי ברחוב האפור בהיסוס גלוי. הבטתי באריכות באבנים הקטנות שעיטרו את שולי המדרכה הקצרה, בעצים הירוקים שנישאו כמעט עד לשמיים האינסופיים ואילצתי את עצמי לחייך. 'אין לך שום סיבה להיות בדיכאון.' לחשתי בראשי שוב ושוב והבטתי בציפורים האפורות המצייצות מעליי באושר. 'אין לך שום סיבה להיות בדיכאון.' לחשתי לעצמי בקול והרגשתי את משמעות המילים נתלות לפניי באוויר. נעצרתי מול הדלת הצבועה בצבע אדמדם ונשמתי עמוק, הידקתי את שפתיי במתיחות ודפקתי כמה דפיקות חלשות על הדלת.
"מי זה?" הדלת נפתחה בקול אוושה רכה ומאחוריה נגלתה ליהי המופתעת. היא לבשה מכנסי פיג'מה שחורות המכוסות בלבבות אדומות וחולצה לבנה מוכתמת בצבע גואש. שערה החום והארוך היה אסוף בגולגול מרושל על קודקודה ועיניה הענבריות הביטו בי בהשתאות מהולה בשמחה.
נפלתי עליה בבכי מתפרץ וזרקתי את ידיי סביב צווארה העדין. ליהי הקפואה התעשתה כעבור רגע ועטפה את זרועותיה על גבי בחום. צמרמורת נעימה עברה בכל גופי וחיוך קטן של אושר עלה על שפתיי היבשות.
כך יצאתי אני מהדיכאון הארור.