דיי ביי דיי איי דיי

בימי ראשון אני תמיד מתייבש ומת, לא משנה כמה אני שותה. אני יכול להתנפח כמו בלון מים ואיכשהו בלילה כל המים מתאדים ממני. זה לא כזה מבאס.

ימי שני אני מדמם למוות, זה הרבה יותר כואב ואף פעם לא מתרגלים לזה. אחרי שנה הרופאים כבר וויתרו. הבינו שאם אני חוזר לחיים אין מה לתת לי דם שיכול להציל חיים של מישהו אחר. אנשים גם תמיד מקנאים בי שאני לא יכול למות, אבל הם לא יכולים לדמיין כמה זה נוראי. הרגע הזה לפני הסוף, כל מה ששמעתם מאנשים שחוו "כמעט מוות" זה בולשיט. לא רואים שום אור ולא נזכרים בכל החיים. הדימוי הכי קרוב למוות שאני יכול לתת זה לעצור את הנשימה. כמה אתם יכולים, דקה? כשאני מת כל יום אני עוצר את הנשימה במשך שמונה שעות, כל מה שאני מרגיש זה קור שמתפשט בכל הגוף, מהרגליים לראש. כשהקיפאון מגיע לראש יש כאב חד כזה שנמשך חמש דקות, ואחריו אין כלום. מדענים בדקו את זה ולא הבינו מה קורה. שום דבר לא עובד ואחרי שעתיים אני מתעורר.

ימי שלישי בדרך כלל נופל עליי משהו כבד בערב. לפעמים אני מרגיש שאלוהים צוחק עליי. כל פעם זורק עליי משהו אחר ומתגלגל מצחוק מאיך שהגופה שלי נמרחת על הרצפה. מסיבה לא מובנת רוב הפעמים פסנתר זה מה שנופל עליי. בטח אתם חושבים שזה המוות הכי כואב, אבל לא. לפעמים זה הורג אותי בשתי דקות ואני ממש מבסוט. פעמים אחרות החפצים יכולים ליפול בזווית ואז מוחצים רק חלק מהגוף שלי. אחר כך מתחילים ליפול דברים קטנים יותר עד שאני נמחץ לגמרי ומת. פעם אחת הצלחתי לברוח מהפסנתר – פספס אותי במילימטר. אחרי דקה כח המשיכה החליף כיוון ונפלתי כמה מטרים הצידה עד שפגעתי בקיר של בניין, הרגליים שלי נשברו והפסנתר נפל אחריי והרג אותי סופית.

ימי רביעי, אני נחנק בארוחות צהריים, ככה שאנשים נמנעים מלאכול איתי באותו יום. ניסיתי לצום אבל עדיין נחנקתי מרוק שנכנס לריאות. הבנתי שעדיף להיחנק מאוכל. לפחות ככה אני שבע. כשהייתי בתיכון הביוחקר שעשיתי היה חיפוש של איזה מאכל הכי נעים להיחנק ממנו, אז לפחות משהו טוב יצא מהמוות הכרוני שלי. ככה התופעה שלי אובחנה אגב: "מוות כרוני" הרבה אנשים מאוד סקפטים שהם שומעים את זה כי אם אני חוזר לחיים, איך זה שאני מת? אבל הכל מתועד, ואני היחיד בעולם שיש לו את זה.

חמישי זה יום הפסקה, אני קם, עושה את מה שאני עושה, הולך לישון וקם בשישי כרגיל. הקאץ' זה שמישהו אחר חייב למות וזה תמיד מישהו שאני רואה באותו יום. אז להיפגש עם חברים ולבלות זה לא אופציה. בדרך כלל אני אוהב לראות טלויזיה, ספציפית את ערוץ הכנסת ולקוות שהמושחתים ימותו.

שבת זה רולטה רוסית, כל פעם משהו חדש, ואין סיכוי לנבא איך זה ייגמר, ככה שימי שישי אני מת מהתקף חרדה כי אי אפשר שלא לחשוב על זה, לא משנה כמה פעמים חוויתי את זה. המחשבה על מוות לא צפוי גורמת לי לחשוב שזה מה שייגמור אותי סופית. זה מפחיד למות לתמיד, כמעט באותה מידה שזה מפחיד אף פעם לא למות לתמיד, אבל אילו החיים שלי.