דיוק

ג'נט הייתה ילדה צעירה בעלת שיער זהוב גולש, וזוג עיניים תכולות וגדולות. הארון שבחדרה היה מלא בנעלי הבלט הישנות שלה מהשנים שעברו. בכל הופעה היא הייתה הנושא המרכזי והעיקר. היא הייתה הילדה הכי גבוהה והכי מוכשרת מכל כיתת הבלט שלה, המורה תמיד שמה אותה במרכז הבמה. למרות זאת, היא הייתה ילדה ביישנית וחסרת ביטחון, גבה העדין נמחץ בעוצמה תחת הציפיות הרבות של כל אדם מסביבה. הוריה הביקורתיים, צוות המורות, הקהל הרחב, והתלמידות אכולות הקנאה שמחכות שתמעד ותיפגע. לא פעם ולא פעמיים מצאה ג'נט חרקים חלקלקים בארונית שלה בסוף השיעור, שזחלו את דרכם החוצה לרקע צלילי הצחקוקים מהילדות האחרות. ובכל זאת, היא השתדלה לשמור על קור רוח, על אומץ, ודיוק מושלם ללא פגמים. גם אם רגליה נתפסו וגבה כאב תחת הלחץ, ראשה תמיד נשאר זקוף, והיא רקדה את הריקוד שלה בשקט, אך בשלמות. זוהי מהות התפקיד של רקדנית בלט קלאסי.

סיפורו של נארי מלא באכזבה. למרות כמה צעיר שהיה אז, רק בן 10, בחיים לא ישכח את המבט המיוסר בעיניה של אימו כאשר מכרה אותו. הוא ישב על שטיח לידה, קשור בידיו וברגליו, ללא שינוי קל בהבעת פניו. לא היה לו מה להגיד. הוא ידע שהמצב בבית שלהם רק הלך והחמיר, ובכל זאת, הוא לא יכל לשכוח את כל הרגעים המתוקים והטובים שהיו להם יחד. רק בן ואמו, רוקדים בסלון הקטן לצלילי מוזיקת הפסטיבל שבחוץ. הוא לא יכל לשכוח את הארוחות החמות שהייתה מכינה לו ואת החיבוקים המנחמים לפני השינה. הוא ידע שהיא ניסתה הכל עבורו, ושזה הצעד האחרון ואין ברירה. לכן שפתיו התייבשו ממילים והאור בעיניו התרוקן כלא היה. הגבר העומד מול אמו של נארי אחז בעורפו בחוזקה וחייך בזדוניות. מאותו יום, היו מלמדים אותו תעלולים באש בשביל הקרקס. אך היחס שנתנו לו היה דומה ליחס שנתנו לחיות האומללות שבמקום. הצליפו בו עד שנשברה נפשו. הוא היה חייב ללמוד לעבור בין הקווים ולהיות כמה שיותר מדוייק בשביל שמופע האש יצליח, ובשביל שהלילה הוא יזכה לאכול. ויום אחד, הוא ראה אותה, את אמא שלו. שלוש שנים אחר כך. הוא התגנבה לכניסת האוהל וסיכנה את חייה רק בשביל לראות אותו, ודמעות צפו בעיניה. ולמרות הרגשות המעורבים בכעס, כאב ועצב שהציפו אותו מכל כיוון, הוא ידע שהפעם, אם לא ידייק, זה לא יעלה רק בחייו, אלא גם בחייה של האדם היחיד שאהב אותו.