דופק

הדופק שלה קפץ בכזו צורה נהדרת.
רגע אחד הוא יציב, ולאחר מכן, הוא מתחיל להשתולל.
בדיוק לכך קיוויתי, הוא ירד ועלה בקיצוניות, עד שלפתע, החל להאט.
אך לא לדפוק רגיל, אלא לדופק איטי בצורה מסוכנת.
רופאים החלו להיכנס אל החדר, ואיתם האחיות.
איש מהם לא נכנס בידיים ריקות.
הם צועקים, לא שותקים אפילו לרגע אחד.
כול אחד מנסה לעשות ככול יכולתו עבור הנערה המסכנה.
לפתע, הדופק שלה השתתק לחלוטין, הוא לא היה דבר מלבד קו ישר.
עכשיו, הכול היה רציני אפילו יותר, ניסו לגרום לליבה לשוב ולפעול.
בשלב כלשהו, מישהו הכניס עגלת החייאה אל החדר, הם ידעו שזה הסיכוי האחרון שלה.
אחד הרופאים תפס פיקוד, הוא צעק לכולם להתרחק.
הוא ניסה פעם, פעמיים, הוא המשיך כך שהיה ברור שאין עוד תקווה.
הרופאים כבר לא ידעו מה לעשות, הם היו מוכנים להכריז על המוות.
אבל אז, דופק חלוש החל להיראות על הצג.
כולם שמחו, חיבקו אחד את השני, וצחקו.
ואני?
אני הלכתי, מה עוד אוכל לעשות אחרי שהפסדתי בקרב?
אבל יש לי סוד לספר לכם.
אני תמיד זה שמנצח את המלחמה.