דומינו ראלי

האם בחיים כמו שהם אפשר למצוא נקודת מפלט מבלי להיחשב כמשוגע? האם אי פעם יהיה לנו את הכוח לעצור את הכל ולנשום לכמה שניות? האם יגיע יום בו כל מילה לא תיחשב כסכין בגב? אולי בעתיד,ואולי אף פעם לא, אבל בינתיים,בשביל מצוא שקט כל מה שצריך זה למצוא מקום להתפרק,אבל אני לא מצאתי, כל מקום נראה לי קטן מידי,צפוף מידי,עם יותר מידי אנשים,גם איצטדיון ריק,יכול להיחשב בעיני כחדרון. ובינתיים אני מחכה ליום בו הכל יפול,בו כל החומות שבניתי יקרסו,אני יודעת שלא אוכל למנוע את זה ויודעת שזה יגיע בקרוב,כל מה ששמרתי בפנים יצא החוצה,ואני אצטרך אישפוז,אני אהפוך למשוגעת. ורק מהפחד אני מתחילה לפחד שוב,לחזק את החומות שיצרתי בעוד חומות שיקיפו אותם וישמרו עליהם.
"קלרה,קלרה" אחותי הקטנה העירה אותי ממחשבותיי, בואי תשחקי איתי. "בסדר חמודה,במה?" היא הצביעה בקופסה של המשחק "דומינו ראלי" . "איך משחקים בזה?" שאלתי. "בונים בעזרת קוביות שורה ארוכה ואז מפילים את כולם" היא אמרה והחלה לסדר את הקוביות הצבעוניות בטור,אחת אחרי השנייה,הצטרפתי ועזרתי לה. לאחר שנגמרו כל הקוביות שאלתי "ומה עושים עכשיו?" היא לא אמרה דבר ורק דחפה את הקובייה הראשונה,ואחריה כל קובייה נפלה בתורה על קובייה אחרת שגרמה לה ליפול תוך כדי. וככה חומה אח חומה שאני בניתי נפלה וקרסה.