דגל לבן, אפוף תהום אפלה

לעיתים אני תוהה… מה יקרה אם לא אהיה כאן יותר? האם אנשים ישימו לב? או שפשוט ימשיכו בחייהם…
מה שככל הנראה יקרה.
לעיתים אני חשה לא קשורה, לא חשובה, כאילו לאף אחד לא באמת אכפת ממני. לעיתים אני חושבת שרק למשפחה שלי אכפת ממני…
פעמים רבות בעבר, כמו כן עכשיו, עולה בי המחשבה… אם אני אלך, מישהו יראה? מישהו יתהה לרגע, איפה אני? מישהו יזיל דמעות מהמחשבה עליי?
כפי שזה מרגיש, אני מניחה שלא.
אני מודעת לעובדה שייתכן וישנם אנשים, שכן אכפת להם… אך אני לא מרגישה שזה כך. אני לא רואה את העובדה הזאת. אני רק יודעת שייתכן וזה כך, מכיוון שתמיד אומרים לי את זה…
האם ישנה סיבה שאיש אינו מתייחס אליי? האם ישנה סיבה שלאיש לא אכפת ממני, מה יעלה בגורלי? האם ישנה סיבה שהסביבה מעניקה לי את ההרגשה שלאף אחד לא אכפת אם אני שם או לא שם, שאני לא משנה או עושה דבר?
אני מרגישה כאילו אנשים בונים חומה מסביבי, אשר אוטמת אותי וחוסמת את דרכי אל השמחה האמתית… כל פעם שאני קרובה לשבירת החומה הזו, אני נופלת לאותה התהום, השחורה, אפופת העלטה, אשר מונעת ממני לשבור את החומה.
ולאיש לא אכפת שנפלתי אל התהום. איש אינו זורק לי חבל או סולם, מושיט לי יד או יורד לעזרתי, כמו שעושים לכל מי שנמצא מסביבי. ולאחר שאני מצליחה סוף סוף לעלות למעלה, לצאת מן התהום… אני מגלה כי ישנה חומה חדשה, חזקה ואטומה הרבה יותר מן קודמתה.
ואז אני שוב דוחפת, נאבקת, מתחננת, בעוד להבת התקווה שבתוכי יוצאת מכלל שליטה ושורפת הכל.
ואז אני שוב נופלת לתהום.
אם לא אהיה כאן, האם דברים ישתנו?
מדוע דווקא אני חוליה בגב שבור, אשר נרקב והופך לשלד קבור בחול, בעוד השאר מהווים חוליות בגב בריא וחזק, חי…
אולי דבר מה בי שגוי?
אולי אני עשיתי משהו לא נכון?
ושוב, כאשר אני בודדה בתחתית התהום העמוקה, עולה בי המחשבה… בשביל מה להמשיך לנסות? מדוע לא פשוט לוותר? הרי לאף אחד לא יהיה אכפת…
אולי אני פשוט צריכה להרים דגל לבן.
אולי אני פשוט צריכה להישאר בתחתית התהום, המקום המתאים ביותר לחוליה שבורה כמוני…
כי בסך הכל, מה זה משנה אם אני פה או לא?