דבש

מדי פעם, כשאני נשברת, אני הופכת לינשוף וגם לוקחת שתי אקמול ואומרת לאמא שאני במחזור.

לפעמים, כל כמה שבועות, אני מגלה ששוב התחלתי להרגיש, אז אני לא נותנת לעצמי לישון או לחשוב או לנשום ואלה התקופות המקסימות שלי, כי אני יפה בשיער אסוף ושקים שחורים מתחת לעיניים שגורמים להן לבלוט וכשאני יורדת במשקל.

כשאני פוחדת מדי ונכנסת לתקופות של חרדה מסביב לשעון, כמו עמדת אחיות מאוישת תמיד בכניסה לבית חולים, אני חיה על קפה מתוק מדי, ומפתחת התמכרות לאלכוהול והרגלים היפר אקטיביים כדי להסתיר את העובדה שהידיים שלי תמיד רועדות.

אני מקסימה כשאין לי מחסומים.

אני מקסימה כשאני לא יכולה להתרכז בכלום כי הקפאין רוקד בגוף שלי ומונע ממני לשתוק.

אני מקסימה כשהאלכוהול לוחש לי בדיחות באוזניים ואני לא מצליחה להפסיק לחייך. אני מקסימה אפילו כשאני נרדמת כל הזמן, אפילו כשאני כל כך חלשה שהעיגולים השחורים הופכים למסך שחור מול העיניים לכמה שניות, ואפילו כשהחדר מסתובב לי נגד כיוון השעון.

יש לי תקופות טובות יותר ופחות.

יש לי תקופות של היי ותקופות של נפילה.

ואני לא פוחדת. כשאני נשברת אני תמיד יכולה לקחת כדורים ולצבוע את עצמי בתשוקה ובאורות ובצהוב ניאון זוהר.